בס"ד
הרהורים בעקבות הפרשה שהייתה-

“כי תקנה עבד עיברי...”

ומה הקשר לימינו? הרי אין נוהגים במנהג העבד הנרצע (מי שמוותר על היציאה לחופשי בשמיטה בזמן היובל). רוצעים את אוזנו כעדות לכך שהוא ויתר על החופש מרצונו.

ולמרות שלא משתמשים במילה הזו יתר על המיה התופעה קיימת- בין אם באנשים שעובדים בשכר רעב ממש, כמעט בתנאי עבדות באופן לא חוקי ללא הטבות, בין אם בעובדי ההייטק שספונים בקוביות שלהם שעת לילה מאוחרת (שם זה הכל במסווה) אילו רק דוגמאות. ובין אם זה כל אחד ואחד מאיתנו, כמעט השתעבד מרצונו החופשי ובכל ליבו ונפשו.

אנחנו עבדים חברתיים ונכנעים פעמים רבות לדורסנות ולתובענות שלה. למושגים ולדרישות: להחליף רכב כי.... לעסוק במקצוע מסויים כי....... לנסוע ל...... לפוצץ את הארון בבגדים...... וכו... זהו שיעבוד לחברה שלמה.

או ואולי גם עבדים לפחדינו, ואירועי העבר, לקשרים ולתדמית שבנינו לעצמנו.

לצאת לחרות (פסח הולך ומתקרב....), לנתק את הכבלים- ואז נוכל לחיות מתוך עוצמה שתביא כוח שפע ויכולת עמידה לחיינו.

אני מזמינה כל אחד ואחת לחשוב למה אני משועבד בחיי ומה הייתי רוצה לעשות על מנת לצאת לחרות.

המחוייבות לדרך, רעיון, מטרה נעלה היא זו המשחררת אותנו משעבו לעולם הזה.

באהבה רבה