האם זה נכון, או אולי זה מוטעה, לרצות לאהוב? האם זה עוד בכלל יתכן בעולם בו אנחנו חיים? אני חושבת שזה רק טבעי, עצם הרצון, עצם השאיפה שלנו לנסות למצוא מקום בו כולנו שייכים. אהבה היא הצורך להפוך לחלק מ-, להיות בתוך מקום טוב וגדול ממך, אז כן, הרצון הזה להיות נאהבים, להיות מאוחדים, לחיות בשלום עם עצמנו ועם אחרים... אני חושבת שכדאי לנו לנסות.

כל הזמן הזה אנחנו מסתובבים, לא כך? רצים מפה לשם בשביל מה שאנחנו קוראים לו "חיים" אבל למעשה אנחנו רק עושים את אותן הטעויות. אני משתדלת בכל יום להזכיר לעצמי שכבר ראיתי את זה, הייתי במקום הזה, אני לא אתן למרוץ החיים לגנוב ממני את היכולת להרגיש! כי בוודאי שאני יכולה להתקדם, אנחנו כולנו יכולים להתקדם – כן, בתוך הדבר המטורף הזה שנקרא חיים. זכותנו גם לנסות וליצור עולם טוב יותר ויש כאן גם קסם: אם רק ננסה – אנחנו לא יכולים לטעות

לכתוב את הדברים הללו גורם לי לרצות לצעוק צעקה גדולה – בואו יחד, ממש עכשיו, אין זמן לאבד ואין טעם לחכות. העולם הזה מלא בהרמוניה ואהבה היא כוח חיים קיים, נובע. לא כך? הצמח מבקש לפרוח וללבלב אל השמש, הגוף מבקש חיבוק, העיניים מבקשות מבט חם. כוח חיים קיים.

ה\מן קצר, הוא תמיד קצר, אנחנו כאן להרף עין ואז... מי יודע. שלא יהיה ספק – את מסע האהבה עלינו להגשים בעודנו בחיים ואם צריך להצית מחדש להבה שכבתה – שכך יהיה! למצוא את הניצוץ בין הגחלים וללבות אותה מחדש.

כל זה, כמובן, אם באמת אכפת לנו כמו שאנחנו אומרים, לא רק מלים ריקות, לא רק "יום אהבה" פעם בשנה, לצאת ידי חובה...

לאהוב זה לא רק את עצמי או את אהובי, אהובתי. לאהוב זה להפוך את העולם ואת החיים לעדיפות הראשונה שלי. אני מנסה להגיד שאפשר לחיות מתוך מקום של מתינות, של אהבת העולם והנשימה שלו, שאני חלק ממנה. גם את, גם אתה. לחיות את החיים שלנו בתוך תמונה יותר גדולה.

השנה אני חוגגת את חג האהבה, הבטחתי לעצמי.