הרבה פעמים אני שומעת ממי שמקבל טיפול שיאצו מציין את העובדה שהוא כל כך נרגע שהוא נרדם... הוא מספר זאת כאיזה שהיא עובדה שמעידה על כמה הטיפול היה משמעותי ומוצלח בעבורו, אין ספק שמצב של רגיעה הוא הכרחי לתהליך הריפוי, אך איכשהוא לי זה תמיד צורם לשמוע. אז למה זה קורה בעצם? מה המשמעות? ואיך זה תורם למטרת הטיפול במגע? ולמה זה צורם לי? במהלך טיפול קצב פעילות הלב יורד, לחץ הדם יורד, טמ"פ הגוף יורדת כך שבעצם מערכת העצבים הפאראסימפטית האחראית לפעולות הרגעה ושימור, כשהגוף נמצא במנוחה, נכנסת לפעולה. כשעובדה זו מתחברת למציאות המתוחה שלנו, שבה הזמן היחידי שבו הגופנפש שלנו מכיר מצב של רגיעה הוא רק לפני השינה בלילה, הדרך להרדמות בטיפול, בחדר החשוך והרגוע, היא קצרה... מכאן שההרדמות בטיפול מראה על הרפיה ומנוחה, ההרדמות גם מראה תחושה של בטחון ושל אמון ועל התמסרותו של המטופל לטיפול. אך יחד עם זה , בעיניי, כשזה חוזר על עצמו, או נמשך לאורך כל הטיפול, זה מפספס מטרות אפשריות נוספות של טיפול השיאצו, ופוגם באיכות התהליך שיכול להיווצר במהלך הטיפולים. דבר חשוב הוא לראות כי בתקופה המודרנית המתוחה שכחנו כיצד לנוח להרפות להיות ברגיעה ואולי אף להשיג דקות של שקט מנטאלי, המנוחה היחידה עבורנו במהלך היום היא בשינה (וגם זה לא תמיד מושג) טיפול השיאצו הוא הזדמנות מצוינת ללמוד לשהות במצב של רגיעה מנטאלית, מצב היכול לתרום בדרכים רבות לבריאותנו והתפתחותינו, הזדמנות שנמנעת אם המטופל מרבה להירדם במהלך הטיפולים. נקודה נוספת היא שכמטפלת בשיאצו במהלך הזמן התחלתי להיות ערה לאשליה הנפשית של נפרדות מהגוף שלנו, האשליה הגורמת לעובדה שהפקדנו את הגוף מחוץ לעצמינו ורובינו אף שכחנו ממנו ומכוחות הריפוי שקיימים בנו. השיאצו בעיניי הוא הזדמנות ליצור מרחב בו ניתן לחזור לתחושה של נוכחות בגוף, תחושה של הגוף , התעוררות אליו ואף התיידדות עימו, במטרה להביא לאורח חיים בריא יותר וכך שלם יותר.