איך לנהוג בימי זיכרון עם ילדנו?

מה עושים בימי זיכרון? הילדים רוצים טלביזיה, רוצים מוסיקה ניתן להם או שצריך להכניס אותם לאווירת היום?

התשובה מורכבת ובעיקר תלויה בגיל הילד.

אבל דבר אחד מנחה אותי, וזה חשיפת הילד למציאות.

קרי, ברגע שהילד שלנו שומע צפירה, רואה שיש קיר בגן עם בד שחור עם תמונות, ונר דולק, הוא כבר נחשף למציאות שונה מהיומיום, ולכן מחובתנו וגם חובת הגננת לתת תווך למציאות.

אי אפשר לעבור צפירה שבה הגננות עומדות ולא זזות ולעבור לסדר היום.

צריך במילים פשוטות להסביר על היום המיוחד הזה.

זו מציאות חיינו כאן, ועל הילדים להיות חלק ממציאות זו ומוכנים לכך.

כמובן שלא ניתן וגם לא רצוי לכפות עליהם אווירת עצב ונכאים כשהם לא מבינים לעומק על מה ולמה? זה מעביר להם מסר שזה יום למשחקי תפקידים, ושעושים כאילו, צריך לבנות להם הבנה לגבי יום הזיכרון לאט ובהתאם לגיל.

לילדי כיתות א-ב ומעלה, כיוון שבבי"ס הם כבר משתתפים בטקסים שתואמים את גילם, אני ממליצה לחפש בתוכניות הטלביזיה תוכנית שיכולה להתאים להם כשאנו יושבים איתם ומסבירים להם (מתווכים להם) את מה שהם רואים.

ואח"כ מדברים ומעבדים את מה שראיתם יחד.

זה פותר בעיקר, שאלות שצצות להם במסגרת בי"ס והם לא שאלו, או שמה לא קבלו תשובה מספיקה ואתם יודעים מחייכם שלכם, שאם יש לי שאלה שמציקה לי ואני לא מקבל עליה מענה כלל או לא מקבל מענה מספק, אני יוצר בראשי סרטים שלעיתים יותר גרועים מהמציאות עצמה. אז בואו נחסוך להם את זה ונספר להם את המציאות התואמת לגיל שלהם.

ישנם הורים שרוצים לחסוך מילדיהם את הצער והכאב, ולכן לא שולחים אותם לגן או לבי"ס בימים אלו ומנסים להסיט את תשומת ליבם מכל סממן של יום זיכרון.

הצרה היא שיום אחד, הילד יגיע לכיתה ו' ויהיה נוכח בטקס יום הזיכרון בבי"ס ואז ייחשף בפעם אחת לתכנים שיהיה לו קשה לבלוע אותם. 

לכן עלינו לחשוף אותם לאט ובהדרגתיות במנות שאפשר לבלוע.

שלכם,

קרן גפני בוחניק.