בין הרשעה לאי-הרשעה 
הכלל גורס, כי נאשם בגיר שהוכחה אשמתו – יורשע בדין בתום המשפט המתנהל בעניינו. הרשעה בדין, גם שלא גוררת אחריה ענישה בדמות מאסר בין סורג ובריח, עלולה להסב נזק בל יתואר, תטיל אות קלון מתנוססת מעל ראשו של מורשע לאורך שנים רבות. לעומת זאת, הליך פלילי המסתיים ללא הרשעה, יימחק מרישום משטרתי בתום חמש השנים מעת סיומו של הליך. 
חריג לכלל מצוי בסעיף 71א(ב) חוק העונשין, תשל"ז-1977, כלשונו: "מצא בית המשפט כי נאשם ביצע עבירה, רשאי הוא לתת צו שירות ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו..." כלומר, בין אם הודה נאשם ביוזמתו בעובדות כתב האישום לבין אם הוכחה אשמתו בתום הבאת ראיות, רשאי בית המשפט לפעול על-פי שיקול דעתו ולהימנע מלהרשיע נאשם.
חריג נוסף מופיע בסעיף 192(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (תיקון 69) כלשונו " הרשיע בית המשפט את הנאשם, ולפני מתן גזר הדין ראה שיש מקום לתת לגביו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, או לצוות כי הנאשם ייתן התחייבות להימנע מעבירה, כאמור בסעיף 72(ב) לחוק העונשין, בלא הרשעה, רשאי הוא לבטל את ההרשעה ולצוות כאמור".
בית המשפט לא יורה על אי הרשעת נאשם טרם קבלת תסקיר בעניינו. סעיף 71א(ג) לחוק העונשין, מטיל חובה סטטוטורית על שופט לבחון עמדת קצין מבחן טרם קבלת החלטה בסוגיית אי הרשעה. 
פרשנות מנחה לסעיף 71א(ב) לחוק העונשין נקבעה בע"פ 2083/96 ( עניין תמר כתב) ובע"פ 2513/96 (עניין ויקטור שמש ), שם נקבעו תנאים, בהימלאם, רשאי בית המשפט להימנע מלהרשיע את הנאשם.
בקליפת אגוז, רשימת תנאים המנחה את בית המשפט בבואו להורות על אי הרשעת נאשם, מונה מספר תרחישים העלולים להיזקף לחובתו או לזכותו של נשאם: 
• נזק ממשי-קונקרטי העלול לפגום בשיקומו, המהווה סכנה ממשית בעתידו התעסוקתי.
• חומרת עבירה- למשל, עבירת סמים תידרש הבחנה בין שימוש לצריכה עצמית לבין הפצה וסחר בסם מסוכן, נהיגה בשכרות בדמות עבירות חוזרות, אלימות קשה במשפחה וכדומה. 
• מידת פגיעה בציבור ובמוסכמות החברה.
• עבר הפלילי.
• נטילת אחריות מלאה על מעשיו.
• הבעת חרטה כנה תוך רצון להשתקם. 
• התנגשות בין אינטרס הציבור בהרשעת נאשם לבין סכנת פגיעה ממשית בשיקום.