בין אחריות לאשמה פרק ג': בין אשמה למצפון
רגש האשמה מתחיל בתור מנגנון הגנה מצויין. בצורה פשטנית מאד, ניתן לומר, שכשאנחנו מאד צעירים, ועדיין אין לנו יכולת להבחין בינינו לבין הזולת, וגם לא יכולת הפשטה, ההרגשה הלא נעימה כשהאחראים עלינו כועסים, מולידה את ההבחנה בין מותר לאסור. לאט לאט, במקביל להבחנה בין "אני" לבין "הזולת" מתפתחת גם ההבחנה בין מותר לאסור. מאוחר יותר, וככל שיכולת ההפשטה מתפתחת, מתפתחת יכולת לתפוס חוקים כלליים, מתפתחים ערכים, והם הופכים אט אט למצפון.
המצפון, הוא המצפן הפנימי שלנו, שומר שנשאר בגבולות מסויימים, שמאפשרים לנו ולסביבה חיים נעימים. פרויד, הסבא של הפסיכולוגיה (ומתוך כך הסבא-רבא של כל מה שנולד מתוכה), טבע שלושה מונחים: איד - החלק הילדי שרוצה רק לספק צרכים ומיד, ללא התחשבות וללא מחשבה; סופר אגו - החלק המצפוני הקשוח, שאכפת לו מהסביבה יותר מאשר מעצמו, נזירי, סגפני; אגו - שתפקידו לגשר בין שניהם. כשהאגו עושה את עבודתו נאמנה, האדם יוכל לאזן בין הצרכים שלו, לבין חוקים לבין צורכי הסביבה.
במידה לא מבוטלת של פשטנות, ניתן לומר שהסופר אגו עובד כשרגשות אשם הם ה"נשק" שלו, בעוד האיד עובד כשהעונג הוא הפרס שלו :)
ע
ד כאן, ההתלות שלי בשתי תיאוריות של גדולים וחכמים ממני :)
אחרי שהמצפון כבר קיים, ואיתו היכולת לזהות חוקים, לחשוב בצורה מופשטת, להבחין בין הצרכים שלי לצורכי הסביבה, לאזן ביניהם, האשמה היא מנגנון מיותר. המצפון שלנו יעצור אותנו לפני מעשה פוגעני או הרסני, גם אם נתנקה לגמרי מרגשות אשם. אדם יכול לחיות לא רגשות אשם, אם יקפיד ללמוד מטעויות, להתנצל כשיש לכך מקום, וכמובן - לעשות תמיד את הטוב ביותר שהוא יכול ויודע. לכל אלה, מספיק המצפון, אין צורך בקביים (השבורים) של רגשות אשמה.
ולמי שעדיין לא השתכנע, הנה עוד תיאוריה: כלל ידוע בלמידה הוא השימוש בהתניה עצם הפחד מהעונש הוא עונש מספיק. אנחנו זוכרים היטב כמה רע הרגשנו כשהיו לנו רגשות אשם, ועצם הזכרון די בו... :)
לסיכום: מי שיש לו מצפון, לא צריך רגשות אשם :)
כרגיל, אשמח לתהיות, שאלות, תגובות ודעות.
כמובן, אתם מוזמנים לאתר שלי, לקרוא עוד מאמרים...
מנחה בכירה ב NLP, בדרגת רב-אמן(ית) Certified NLP Master Practitioner; מאמנת אישית. מומחית לעיגון ביטחון ולהשלמה במצבי אובדן. אשמח ללוות אותך בדרך להיות מי שתמיד חלמת, שנינו יודעים שיש לך את כל המשאבים