שמעתם על המושג "חברה משכנת"? לא?  בישראל, עד לשלב רישום הבית המשותף, לעיתיםהקבלן מוסר את הטיפול בזכויות של הרוכשים למשרד עו"ד שלו. פתרון זה הוא תחליף לרישום בפנקס הבתים המשותפים, הידוע יותר בשמו, טאבו. בדרך כלל הכל בסדר. לא במקרה של אירנה.

אירנה עלתה לישראל מברית המועצות בשנות השבעים. היא עלתה רווקה ללא ילדים ועבדה ככימאית בחברת תרופות. אחרי מספר שנים, רכשה דירה חדשה "על הנייר" מקבלן בחולון, בבניין בן 3 קומות, עם 6 דירות, שתי דירות שוות בגודלן בכל קומה. אירנה בחרה דירה הפונה לכיוון דרום בקומה 2.

הבנייה הסתיימה בשנת 1975, אירנה קיבלה מפתחות ועברה להתגורר בדירתה. בסביבות גיל 50 הכירה את אליעזר, אלמן עם שני בנים בוגרים, כבר בעלי משפחות בעצמם. האהבה המאוחרת פרחה ואירנה ואליעזר התחתנו. אירנה אמצה את בניו של אליעזר כילדיה וכולם חיו כמשפחה לכל דבר, חגגו יחד חגים וימי הולדת.

אירנה ואליעזר חיו והתגוררו בדירה, עד גיל העמידה. אירנה נפטרה ראשונה והורישה את הדירה לאליעזר. שנתיים אחריה נפטר גם אליעזר והוריש את הדירה לבניו.

בשנת 2013 הגיע בנו של אליעזר, מיכאל, למשרדי עם צו הירושה וביקש לרשום את הדירה אותה הורישה אירנה לאביו, ואביו לו ולאחיו.

רישום זכויות בטאבו, הן של רכישה או בהורשה הינו שירות שכיח במשרדי. אולם כשהתחלתי לבדוק את מסמכי הדירה שהורישה אירנה ואחר כך אליעזר, הבנתי שמשהו כאן ממש לא רגיל.

החלק הפשוט היה, שהחברה המשכנת, לא רשמה את הבניין עד לשנת 2013. 38 שנה לא נרשמה הדירה בטאבו! למה? לאלוהים פתרונים. פניתי למשרד עו"ד של החברה המשכנת והתברר כי העו"ד כבר בשלבי יציאה לפנסיה והתיקים מזמן נמצאים בארכיב. לאחר הפעלת לחץ מתון, הגיע סוף סוף תיק הבניין לידי.

ואז הבנתי, שהדירה נעלמה.

בכל הרישומים והשרטוטים אשר הוגשו לעירייה, לרשויות המס והמנהל, הדירה לא שורטטה או הוזכרה. שמה של אירנה לא הופיע בשום מסמך. דמיינו לעצמכם, בניין בן 3 קומות. בקומה ראשונה שתי דירות, בקומה שניה דירה אחת, במקביל לה- חור שחור, ובקומה השלישית, שתי דירות.

התחלתי את הליך הרישום מאפס. נברתי בארכיוני המיסוי למצוא את מסמכי העסקה הראשונית, הוזמן מודד אשר הכין תשריט נכון ומדויק של הבניין הגשתי לעיריית חולון תשריטים חדשים עם הדירה הספיציפית של אירנה, פניתי לבית משפט לקבלת צו אשר יכיר באירנה המנוחה כבעלת הדירה. במקביל, הזמנתי את בעלי כל הדירות להצטרף להליך של רישום הבניין, שהמתין 40 שנה לרישום בפנקס הבתים המשותפים.

אחרי שלוש שנים, נרשם הבניין כבית משותף, הדירה שבה למקומה בקומה השנייה ויורשי אירנה ואליעזר הצליחו לממש את זכאותם.