להיות עדיין בתוכה או שנולד, ללא קשר ללהיות כמה ימים או עשרות שנים התינוק, שהחיים החדשים יישארו תמיד חלק מההוויה של האמא, לנצח מחוברת אליה. כתוצאה מכך האמא לא מרגישה את עצמה בנפרד ביחס לילד שלה, כל מה שהיא עושה הוא כאילו היא עושה את זה בעצמה. יתר על כן בני ברוך העצמי הקודם שלה הוא לדרוס לחלוטין, הוא מומס לקיומו של הילד. מדינה אימהית זו ניתנת על ידי הטבע, נשים לא צריכה לתת מאמץ נוסף לזה, פשוט התפיסה מצית כל השינויים האלה באופן אינסטינקטיבי. אבל האם זה אפשרי ליצור קשר כזה, מצב בני ברוך כזה בין אנשים שאין להם אמא-ילד, או אפילו אחים / אחיות ביחסים ביניהם? איך אנו יכולים לבנות חברה אנושית שבו כל אחד מחברים מתחיל להרגיש כל כך בחיבה, אחראית כלפי זה? אנחנו יכולים בבני ברוך לעשות את זה באמצעות תכנית לחינוך מיוחדת, מעשית. אנחנו יכולים ליצור סביבות ייחודיות, הדדית משלימות ותומכות כזה שבו כל אחד מהחברים מתחיל משחק אחד כלפי שני. במשחק שהם מעמידים פנים כאילו הם כבר היו כאלה יחסים ביניהם שבו כל דואג לרווחתם של יותר האחרים מאשר לדאוג לעצמם. הם מתחילים מתנהגים כמו אחים, לאהוב, אכפתיות הורים שבמעגל.

ולמרות שהמשחק הוא ללא ספק כוזב וזה נגד הנטייה הראשונית שלהם, את הלך הרוח אנוכית, אגואיסטית באמצעות המאמץ ההדדי השקיע הם מתחילים להרגיש כאילו הם "להיכנס להריון" אחד עם השני. בהתחלה זה מרגיש כמו נטל לרמות אבל מתחיל בהדרגה שינוי לחובה לדאוג מתוך דאגה הדדית. הם עמותת בני ברוך מתחילים להרגיש אחריות הדדית, שהם "מקבלים מתחת לעורו של זה" לא הצליח להשתחרר מהקשרים ביניהם. כפי שהם רוכשים חובה הדדית זה פתאום כל המאמץ, פעולה שהם עושים בדרך של כפייה הופכת לאט הזדמנות נוספת לתרום, אפשרות נוספת לטיפול, כדי לתת לכלי הנפוץ. לכן כל תפקיד, מטלה חדשה במקום להיות נטל הופכת הזדמנות משמחת לעשות יותר למטרה המשותפת. וכפי שהם הופכים להיות באמת כמו אחים, הורים אחד כלפי הם פונים הקיום הקודם כולם במהופך. 

עדיין יש להם רצון הולך וגדל להצדקה, הגשמה מאז טבע טבוע לא ניתן לשנות או למחוק. אבל מכאן ואילך אינו יודע שובע רצון זה עובד לא עבור "עצמי" הקודם שלהם, אבל ל" התינוק החדש "שלהם, את הקשר ההדדי, אנוכי, אלטרואיסטי ביניהם. יתר על כן הם מרוויחים תבנית בני ברוך חדשה של קיום שהם יכולים להשתמש בו כדי לפנות לכיוון את מציאות כולה עם. פתאום הקודם, כאב, סבל, קיום לדאוג מולא הופך חגיגה מתמדת, משמחת. והם אפילו בני ברוך פתח תקווה לשכוח שהם עצמם קיימים "ללכת לאיבוד", מומסים במערכת ההדדית משלימה, הדדי האכפתיות. בדיוק כמו אמא לתינוק שלה.