לפני כשבוע התארחתי בקבוצה של כפר תבור והתבקשתי לתת טיפ עסקי ואז נזקרתי בספור שהנני מביא בפניכם.

מספרים שבסוף שנות ה- 30 של המאה הקודמת יצא בחור לחופשת סמסטר חורף מאוניברסיטת הראוורד בארה"ב נוסע ברכב ספורט. באחד העיקולים הוא מתהפך ונהרג. הבחור היה בן יחיד להורים שהצליחו להביאו בגיל מתקדם.
חלפו מספר חודשים והוריו מגיעים לאוניברסיטה ומודיעים לפקידה של הרקטור שהם באו לתרום כסף לזכרו של בנם.
הפקידה מדווחת לרקטור וזה שואל אותה איך הם נראים. הפקידה משיבה "לא משהו" . הרקטור מבקש ממנה לנסות לדחות אותם. הפקידה מדווחת להורים השקולים שהרקטור עסוק לפחות עד אחר הצהריים, אבל אם הם רוצים הם יכולים לפנות לאגודות הסטודנטים ולתרום שם כסף                            "האגודות זקוקות לכסף והם ישמחו לכך" מציינת הפקידה.
"לא משנה" אומרים ההורים, "באנו מרחוק ויש לנו זמן אז נחכה, חוץ צזה אנו מעוניינים לתרום ישירות לאוניברסיטה".
ההורים מופנים לחדר המתנה ויושבים שם שעות.
כשרואה הרקטור שהוא לא יכול להיפטר מהם הוא יוצא אליהם ובאדיבות מציע להם בשנית לתרום את כספם לאגודות הסטודנטים.
ההורים מסרבים ובלית ברירה לוקח אותם הרקטור לסיבוב לכיתות הלימוד הקרובות ביותר. הוא מכניס את ההורים לכיתה הראשונה שנכרת בדרכם,             כיתה פשוטה עם לוח וכיסאות וכששואלים ההורים כמה עולה כיתה כזו משיב הרקטור בזילזול שזה יקר מאוד בישבילם.
ההורים לוחצים ואז הוא משיב 10.000 דולר (סכום יקר לאותם ימים).
ההורים המופתעים מביטים האחד בשני בהשתאות ואז אומר הבעל לאישה: "זה הכל?!!! אם זה הסכום בואי נלך ונקים אוניברסיטה משלנו".
הרי היא אוניברסיטת פרגוסון בארה"ב.

כולנו נופלים באותו פח, מראה ורושם ראשוני. גם אני לא חף מכל רגש בעניין.

עלינו לזכור תמיד את האימרה "אל תסתכל ידידי בקנקן אלא במה שיש בו".