מתוקה היא בת גילי או יותר מבוגרת, הכל תלוי מתי שואלים אותה.

היא לא תלוייה במספרים וגם לא נצמדת לתאריכים ובכלל היא חלשה בחשבון ככה היא אומרת.

מתוקה סיפרה לי שאף פעם היא לא אהבה את השם שלה וכל הזמן האשימה את אמא שלה על השם הזה.

הילדים בכיתה צחקו עליה מכיתה ב' והמשיכו עד שהפסיקה ללמוד בכיתה י"א ולא בגלל השם אלא בגלל שהיא החליטה שמספיק לה.

אמא שלה ניסתה לדבר איתה ולהסביר לה שזה צעד פזיז מידי אבל זה לא ממש הזיז לה והיא התחילה לעבוד במכולת של טוביה (בלי שאף אחד ידע את הגיל שלה)

רק פעם אחת היא התחברה לשם שלה - אחרי שגילו שיש לה סוכרת וגם אז היא האשימה את אמא שלה:

"אם לא בשם, אז במחלות התורשתיות שלה".

את אבא שלה היא לא יכלה להאשים כי הוא מת כשהייתה בת 5 (זאת אומרת היא כן האשימה אותו שמת אבל לא על השם שלה)

 החיים של מתוקה לא היו מתוקים כמו השם שלה והיא אמרה שזה חבל כי אם השם היה אומר משהו אז כל היפות היו יפות וכל האהובות היו אהובות והיא מוסיפה עוד המון שמות שאני כבר לא יכולה לזכור כי היא לא עוצרת מלהאשים את השמות בבעיות של האנשים ולמרות שאני חושבת שהיא לא צודקת אני שותקת כי אני לא רוצה לעצבן אותה כי ככה היא אומרת הסוכר עולה מעצמו ובלי עזרת שוקולד.

לפעמים אני מנסה להראות למתוקה את השמיים הכחולים כמתנה נפלאה ולפעמים אני אפילו לוקחת אותה לים כשיש לי כסף למונית כי על אוטובוסים היא לא מוכנה לעלות.

אתמול הלכתי אליה והיה לי כסף למונית. מצחיק שסבא שלי נותן לי דמי חנוכה אפילו שאני כבר גדולה.

קראתי לה מלמטה למרות שכבר לא עושים את זה כבר בגלל הפלאפונים אבל שכחתי את שלי בבית ולא היה לי כח לחזור.

קראתי שוב ושוב ואחרי חמש דקות שכבר הרגשתי ממש ממש לא נעים מכל השכנים. אמא שלה הוציאה את הראש מהחלון ואמרה לי שמתוקה לא בבית והיא תחזור יותר מאוחר ושהיא הלכה וכאילו אמרה בשקט שמתוקה הלכה להיפגש עם מנחם.

אני ישר חשבתי על מנחם ושבטח מתוקה מסבירה לו שמנחם זה מלשון לנחם...

במקום להמשיך לחשוב התפללתי לאלוהים שיעשה שמנחם באמת ינחם אותה וימלא לה את הסוכר בנחמה מהסוג של אהבה.