אז מי גרוע יותר?

ד"ר צביה גרנות

מטפלת זוגית ומטפלת אישית

הנה מצב מוזר: שני אנשים חיים יחד מזה שנים ואוהבים מאוד אחד את השני. הם מגדלים ילדים, מצבם הכלכלי יציב, ובעצם קיימים כל התנאים שהם יהיו מאושרים. אבל בכל מצב שבו יש ביניהם אי הסכמה, הם הופכים מאוהבים לאויבים. הם מתנפלים אחד על השני כמו שתי חיות טרף, מאשימים זה את זה בדברים האיומים ביותר.

מה קורה לנו שאנחנו לא מסוגלים להתווכח בלי שנאה? למה אנחנו מוכנים להשקיע כל כך הרבה משאבי נפש במשחק הזוגי "מי אשם יותר"? מדוע כל כך חשוב לנו להציג את שותפנו כאשם, כטועה, כטיפש, כרשע?

ברמה שטחית נוכל לומר שזוהי בסך הכל בתרבות ויכוח לא מפותחת. אבל ברמה עמוקה יותר, בין קפלי הנפש, מסתתר סיפור אחר: פחד לגלות שאולי אנחנו לא נהדרים כפי שאנחנו חושבים. וכשאנחנו מתעסקים בחסרונות של בן זוגנו, אנחנו יכולים לשמור על האשליה שהוא הרע, ושאנחנו שייכים לטובים.

כולנו נחמדים מאוד כאשר מסכימים אתנו, כאשר אוהבים אותנו, כאשר מעריכים אותנו. אבל מה קורה לכל הנחמדות הזאת ברגע שבן זוגנו לא מקבל את דעתנו? או כשהוא לא מוותר על רצונו כדי להסכים עם מה שאנחנו רוצים?

ברגע הזה נלחץ הכפתור האדום, והאגו שלנו נכנס לפעולה עם הנשק שבו הוא מצויד: כעסים ועלבונות. האגו הזה, שהוא בסיס הקיום של כולנו, לא סובל שמתנגדים לו. תפקידו להבטיח שיתחשבו ברצונות שלנו, והוא מוכן להרוג כל מי שלא מכבד את הצרכים שלנו.

להתבגר מהר

אכן, כולנו התבגרנו מבחינה פיזית ומנטלית. גדלנו, התחזקנו, למדנו את החיים, החכמנו. אבל לא בגרנו באמת. בגרות אמיתית לא נמדדת בכמות הידע שצברנו, וגם לא בהישגים שאספנו. בגרות אמיתית חייבת לחול גם על עולמנו הרגשי והרוחני, והיא נמדדת ביכולת שלנו לפתח מודעות שמעל האגו, מודעות לעובדה שהצרכים שלנו לא חשובים יותר מהצרכים של הזולת.

האגו התפתח בנו מעצמו, כחומר בסיסי של אישיותנו. המודעות, לעומת זאת, איננה מתפתחת מעצמה. אנחנו צריכים לפתח אותה מתוך כוונה והתכוונות, כאילו אנחנו מפתחים טבע שני. המלכודת היא שבאופן פרדוקסלי אנחנו צריכים מודעות כדי לפתח מודעות. לכן זה כה קשה. לכן החלק הזה בתודעתנו הוזנח כל כך במהלך ההתפתחות שלנו. לכן נשארנו בדרגת התפתחות רגשית ורוחנית כפי שהיינו בגיל שמונה ותשע ועשר. לכן בכל מצב שבו הדברים לא מסתדרים כפי שאנחנו רוצים, אנחנו מתנהגים כפי שהתנהגנו אז: אנחנו בוכים, צועקים, מסתגרים, כועסים, מסרבים להקשיב, ומשתדלים להכאיב למי שלדעתנו אשם בסבל שלנו. 

איפה זה מתחיל?

כשהיית ילד קטן עשית דברים רבים שילדים עושים: לכלכת את השטיח, צבעת את הקירות, חנקת את אחותך התינוקת. לא היתה לך כוונה לגרום נזק. בסך הכל רצית ללמוד, לגלות, לחדש. ובכל זאת הוריך האשימו אותך פעם אחרי פעם שאתה ילד רע, ואולי גם שלחו אותך לחדרך כדי שתהרהר במעשיך המגונים.

וכך, רובנו הגענו אל חיינו הבוגרים עם צורך נצחי להוכיח שאנחנו טובים. אבל מה לעשות? לעתים קרובות מאוד אנחנו פוגעים ופוצעים ומכאיבים. איך נסתדר עם הסתירה הזאת, להוכיח מצד אחד שאנחנו טובים, ומצד שני לדעת שאנחנו עושים מעשים רעים? לצורך זה הכשרנו את עצמנו להשתמש במנגנוני הגנה מתוחכמים שיצדיקו את מעשינו השליליים, ויאפשרו לנו להאמין שאנחנו יצורים חביבים ונחמדים בלי קשר למעשינו הנפסדים.

ההגנה היעילה ביותר על הדימוי העצמי החיובי שלנו היא התרכזות בחסרונות של הזולת. האשמת בן הזוג היא אם כן תרגיל ממולח וערמומי, שמשמש אותנו באופן לא מודע במאמץ להפוך את שותפנו לצד הרע, ואת עצמנו לצד הטוב.

אבל זה מציב אותנו בפני בעיה כפולה: הבעיה הראשונה, אנחנו משתכנעים לאט לאט שאנחנו חיים עם יצור מרושע, עד שבסופו של דבר אנחנו מתחילים לשאול את עצמנו מה בכלל אנחנו עושים אתו. הבעיה השניה, אנחנו כל הזמן בכוננות ספיגה שלא יתפסו אותנו "לא בסדר", וזה הופך אותנו ליצורים הגנתיים.

אם אנחנו משתמשים בציוד כבד כזה לעתים קרובות, ההגנתיות הופכת לדרך חיים, ומאלצת אותנו להיות מוכנים כל הזמן להגן על הטובים (אנחנו) ולתקוף את הרעים (הוא). וכל מילה שלא במקומה יכולה לספק את העילה לכך.

נו, באמת, אי אפשר אחרת?

אם אנחנו רוצים לעבור לאווירה של דיאלוג הוגן, כדאי שנכיר בעובדות. הקשיים שלנו, ברוב המקרים, אינם תוצאה של הרשעות והאטימות של בן זוגנו, אלא הסירוב שלנו להכיר בשליליות שלנו. יש לנו כושר התעלמות בלתי רגיל מהחסרונות של עצמנו. אבל מעבר לאווירת דיאלוג הוגן מחייבת אותנו להבין שכל דבר שאנחנו רואים בו, קיים גם אצלנו.

זוהי המתמטיקה של היחסים. ראינו אצלו חוסר פרגון? נחפש מיד את חוסר הפרגון אצלנו. ראינו אצלו חוסר התחשבות בצרכים שלנו? נחפש מיד את חוסר ההתחשבות שלנו בצרכים שלו. והאירוניה הגדולה ביותר היא שגם הוא, קרוב לוודאי, משקיע את משאבי הנפש שלו באותה מטרה: להוכיח שאנחנו הרעים והוא הבחור הטוב.

אז איך יכול להתקיים דיאלוג בין שני אנשים, שכדי להצדיק את עצמם הם כפויים כל הזמן להאשים איש את רעהו? איזה סיכוי יש להם לפתוח את לבם אחד אל השני, אם הם עסוקים כל הזמן בהגנה על צדקתם וחפותם?

המעבר לאווירת דיאלוג הוגן תתחיל ברגע שנהיה מסוגלים לראות את עצמנו כפי שאנחנו באמת. לשם כך אנחנו חייבים לזכור את הכלל הבא: כל תכונה שלילית שאנחנו מזהים אצלו היא תכונה מוכחשת אצלנו. הוא הראי שלנו. אם אנחנו מזהים אצלו רגזנות, נחפש את הרגזנות שלנו. אם אנחנו מזהים אצלו אנוכיות, נחפש את האנוכיות שלך.  

ואז נוכל לומר לו: "עכשיו זה התור שלך להיות אגואיסט. אתמול היה התור שלי". זאת נקודת פתיחה מצוינת לדיאלוג זוגי הוגן.

במקום לכעוס על החסרונות שאנחנו מזהים אצל בן זוגנו, נוכל להשתמש בחסרונות האלה כדי ללמוד על אותם חסרונות אצלנו. זוהי הדרך למודעות שמעל האגו. ואם אנחנו לא נשתמש בבן זוגנו כקולב לתלות עליו את החסרונות שלנו, הוא לא יצטרך להשתמש בנו כקולב לחסרונות שלו. זאת נקודת פתיחה לפרגון הדדי.