אין כמו חג החירות להאיר ולהתמודד עם העבדות האמיתית שלנו - דאגה ולחץ.

שעת צהריים, הילד אמור היה לחזור מבית הספר אבל הוא לא עונה בטלפון. הטלפון הסלולרי שלו מצלצל אבל אין תשובה. הדאגה מחלחלת ללב. איפה הוא, אולי הוא צריך עזרה. אולי קרה לו משהו. בשבועות האחרונים היו ידיעות בעיתונות על אסונות שקרו לילדים. הדאגה משתלטת. את כבר לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר. איפה הילד?
או מקרה אחר. יש שמועות על פיטורין בעבודה. המצב הכלכלי הקשה פוגע בחברה ונראה שיהיו צימצומים. אתה חושב שאתה תהיה אחד הראשונים שיפוטרו. מה יהיה. איך תפרנס את המשפחה. איזו עבודה תוכל למצוא עכשיו במצב הקיים ובגילך המתקדם. קשה לך לישון, הדאגות מיבשות כל חלקה שטובה בחיים המשפחתיים והאישים.

מי מאיתנו לא דואג? הדאגות רבות ומגוונות. דאגות לילדים, דאגות פרנסה, דאגות לבריאות ועוד ועוד...פעמים רבות אנו חשים שהדאגה לא בשליטתנו. היא כמו מטען כבד שאנו נושאים עימנו. במידה רבה אנו משועבדים לדאגה ומאבדים את החירות לחיות בשמחה ובהנאה. אבל, אנחנו גם חושבים שהדבר הנכון הוא לדאוג. אנו מתייחסים לדאגה כאל רגש גבוה שמביע את אהבתינו ואת המסירות שלנו למישהו אחר. אנו חושבים שהדאגה מניעה אותנו לפעולה, שלולא הדאגה, לא היינו פועלים כפי שמתבקש מהמציאות.

באופן מוזר אנחנו יוצרים קשר בין דאגה לאהבה. אמא שדואגת לילדים שלה אוהבת אותם יותר. אם אתה לא מצליח להרדם בגלל דאגות לנערה שיצאה לבלות סימן שאתה אוהב אותה יותר. החיבור הזה, בין אהבה ודאגה ובין דאגה לאחריות איננו מחוייב המציאות. הוא תוצר של חינוך ושל התרבות בה גדלנו הדאגה היא תסריט שלילי שאנו יוצרים במוח בנוגע לדבר מה עתידי. אנו מעלים במוחנו את כל התסריטים הגרועים ביותר שעלולים להתרחש, וכך בין אם הם אמנם יתרחשו ובין אם לאו, כבר יצרנו עבור עצמינו מרחב של דאגה, חרדה, מתח ולחץ שבתוכו אנו חיים.

הילד שלא ענה לטלפון פשוט השאיר אותו בתיק בזמן שיצא לשחק. הפיטורין בעבודה יקרו או לא יקרו אבל בוודאות טרם קרו. יחד עם זאת, במציאות שלנו הם כבר קורים והדאגה שמציפה אותנו נובעת מהם.

יותר מכל מעידה הדאגה על הצורך האנושי בשליטה, בעיצוב המציאות כך שתתאים לרצונות ולאמונות שלנו. הדאגה לאנשים אחרים, גם היא צורך בשליטה. זוהי פלישה אל המרחב שלהם. הדאגה נותנת לנו זכות התערבות וכך אנו מאבדים את הגבול בין חיינו שלנו ובין חיי האחר.
הדאגות מפנות את תשומת ליבנו מהחיים האמיתיים לחיים שבדמיון. בחיים הדמיוניים שלנו כל התסריטים השליליים ביותר העולים בדעתינו, יכולים להתרחש. אך האם נרצה להכניס לחיינו את כל אלה? האם נרצה לחיות אותם מבלי שארעו? האם נרצה לבלות את חיינו בפחד מהם?

אבל, "הדאגות משתלטות עלינו. גם אם אנו רוצים אנו לא יכולים להשתחרר מהם", אומרים רבים. אך האמת היא שלדאגה אין קיום עצמאי משלה והיא אינה יכולה להשתלט עלינו. היא נובעת מהאני שלנו, מתוכנו. אנו היוצרים אותה, אנו הבוחרים בה ומניחים לה למלא אותנו. אנו נותנים לה את ההגה של חיינו ואז מתלוננים כי היא זו שהשתלטה עלינו.

מה עושים?
איך שוללים מהדאגה את זכות ההשתלטות על חיינו?

1.  הצעד הראשון בהתמודדות עם הדאגה היא להכיר בכך שניתן להגיב לאירועים בתגובה עניינית. מותר לנו לא לדאוג, אנחנו יכולים לוותר על הדאגה. ההכרה הזו איננה פשוטה כלל. למעשה זהו השלב הקשה ביותר ליישום מכל השלבים, במיוחד לאור החינוך שלנו לפיו, דאגה היא חלק מהמהות שלנו כבני אנוש. אין ספור פעמים שמעתי מאנשים את המשפט "אין מה לעשות...אני אמא, אז אני דואגת..." דאגה אינה מלמדת שאנו אוהבים או אחראים. דאגה היא ההיפך מאהבה ואחריות. הדאגה היא נכונות להרעיל את עצמינו בחשיבה שלילית ובתחושות של מועקה ומתח. דאגה מצביעה על אמונה פנימית: "לא מגיע לי לחיות בשלווה ובנינוחות". בפעולה אחראית לא חייבת להיות מעורבת דאגה. שילוב הדאגה בפעולות שקולות ואחראיות בחיינו, לא תורם דבר מה חיובי. הוא רק מוסיף פחד ומצוקה לשגרת החיים. בדאגה יש משום עדות על עצמינו שאנו מפחדים מהמציאות, מפחדים מהחיים, במקום פשוט לאפשר להם להיות ולהתמודד בצורה שקולה עם מה שהחיים מזמנים.

2.  הצעד השני הוא ההפרדה בין התגובה האוטומטית והאירועים. אנו עושים את זה על ידי התבוננות בדאגה כפי שהיא. לתת לה מקום בעולם הרגשי שלנו, לקבל אותה כפי שהיא ולהתבונן בה. איך היא מגיעה (מה מניע אותה), איך היא משתלטת עלינו. להתבונן על עצמינו כפי שאנחנו ללא שיפוט וביקורת עצמית, בלי להתעלם או להדחיק. לשבת בשקט עם עצמינו, לאפשר לרגש להיות נוכח ורק להתבונן בו. ההתבוננות מהצד על הרגשות שמה אותנו מחוץ למשחק הרגשי. כעת רגשות הדאגה הם לא "אנחנו" אלא פשוט רגש שנמצא שם בתוכנו, ואנו מתבוננים בו. זה מאפשר לרגש הדאגה להישאר בתוך גבולות תחומים ולא "להשתלט" עלינו, על כל ה'אני' שלנו.

3.  הצעד השלישי הוא הבאה של ראיות והוכחות לקיומו של המצב. כשעולה הדאגה ניתן לבחון את אמיתותה בכלים רציונליים: מה ההוכחות לקיומו של התרחיש הנורא אותו אנחנו מתארים לעצמנו. לאור הראיות, מה הסבירות לתרחיש הגרוע ביותר? האם השמועה על פיטורין אכן אמיתית, האם יש לנו ראיה שהילד במצוקה. הבחינה הרציונלית של הראיות יכלה להרגיע. היא גם יכולה להפנות אותנו לערוצי פעולה אפקטיביים יותר לפתרון הבעיה.

4.  בשלב האחרון ניתן להשתמש בכלי ששייך לעולם הרגש הדמיון. כפי שאנו יוצרים תסריטים שליליים באמצעות הדמיון, כך נוכל גם ליצור תסריטים חיוביים. במקום לשקוע בדאגה אין סופית מפני דברים שטרם קרו ואולי גם לא יקרו, נדמיין תסריטים חיוביים לגבי הנושא. תסריטים מרגיעים שיחזקו את המשאבים שלנו ויביאו לרווחה והקלה. מחשבה שבוראת מציאות. התסריט החיובי יכול ליצור "נבואה שמגשימה את עצמה". לדוגמא, ספורטאים בכלל ואתלטים בענפים אישיים בפרט, לומדים שעל ידי כך שהם מדמיינים את עצמם מבצעים ביצועים ברמה גבוהה ביותר לפני תחרויות, הם יכולים לשפר את ביצועיהם בפועל בצורה ניכרת. התסריט החיובי מרגיע ומחזיר את תחושת השליטה.
     שבו בשקט עם עצמכם, עצמו את העיניים, קחו מס' נשימות עמוקות והתחילו לדמיין את התרחיש החיובי. דמיינו את הסיטואציה עשירה ככל האפשר בפרטים. דמיינו את הצבעים, הריחות, הקולות והתחושות. תנו לעצמכם ממש להיכנס לתוך אותה סיטואציה ולחוש כאילו היא מתרחשת במציאות. חזרו על התרחיש החיובי מס' פעמים...עד שתחושו הקלה ניכרת בדאגה.

חג שמח ושנמצא בנו את העוז להוציא עצמינו מעבדות לחירות