אחת הטעיות הכי נפוצות בזוגיות היא לחשוב שהדרך שבה אני מביע אהבה זו בדרך מסוימת, גם  האדם שמולי ירגיש אהוב דרך אותה הדרך.
אבל האמת היא אחרת, אהבה לא תמיד עוברת באותו הנתיב.

יש אנשים שצריכים לשמוע מילים.

יש כאלה שירגישו אהובים דווקא דרך המעשים.

יש מי שזקוק לקרבה דאך מגע, לזמן איכות או למחוות קטנות.

ואז נוצר פער, צד אחד טוען "אני עושה הכל בשבילך" ואילו הצד השני " אני עדיין מרגיש לבד"

אז איפה מתחיל הקושי?

הקושי מתחיל כשכל אחד מדבר בשפת אהבה אחרת אבל מצפה שיבינו אותו בלי תרגום.

למשל: 

- אדם ורבלי יבטא אהבה דרך מילים, חיזוקים, מחמאות ופרגון

- אדם פחות מילולי יכול להביע אהבה דרך דאגה, עשייה או לקיחת אחריות על משימות שונות.

יש מי שצריך לשמוע " אני אוהב/ת אותך" ויש מי שבטוח שלהכין קפה בבוקר זו אהבה ברורה לגמרי.

בשתי הדרכים אין אחד שאוהב יותר או פחות, הם פשוט מבטאים אהבה בשתי דרכים שונות.

הבעיה היא לא רק איך אנחנו אוהבים אלא איך אנחנו מפרשים אהבה.

הפער נוצר משום שאנחנו מפרשים את האדם שמולנו דרך הצרכים שלנו.

אם אני צריך מילים ולא מקבל אותן אני עלול לחשוב ש: הוא לא אוהב אותי, אני לא חשובה לו, אני לבד בתוך הקשר.

בזמן שהצד השני בעצם חושב:  הוא עובד קשה בשביל הבית, דואג לכל פרט, נמצא כשצריך אותו ועושה הכל כדי להראות שהוא אוהב בדרך שהוא מכיר.

והפער הזה, אם לא מדברים עליו, הופך עם הזמן לתסכול, ריחוק ופגיעות.

חשוב להבין משהו משמעותי:

שפת אהבה היא לא מבחן של "מי צודק", זו הבנה עמוקה של העולם הרגשי של האדם שמולך.

זוגיות בריאה לא נבנית מזה ששני אנשים זהים חיים יחד, היא נבנית מהיכולת ללמוד אחד את השני.

ואיך לומדים?...  שואלים!

- מה גורם לך להרגיש אהוב?

- מה חסר לך?

- איך אתה מביע אהבה?

- איך אני יכול להבין אותך טוב יותר?

כי בסוף....

לפעמים האדן שמולך אוהב אותך מאוד, הוא פשוט מדבר שפה אחרת.

ברגע שמפסיקים להילחם על " מי נותן יותר" ומתחילים להבין איך כל אחד מקבל אהבה- משהו בקשר מתחיל להתרכך.

אהבה היא לא רק מה שאנחנו מרגישים. אהבה היא גם דרך שבה האדם שמולנו מצליח להרגיש אותה