יומיים אני אוכלת ללא הפסקה, אוכלת את עצמי לדעת, לרגע אני מבינה כי עוברות לי בראש מחשבות שלא מתאימות לי, לבן אדם שמח ומלא אופטימיות כמוני. יום לאחר מכן אני נוסעת לטיפול שלי, בעצמי. אכן, לא מדובר פה הפעם בטיפול באור. אני מטפלת בעצמי שנה וחצי כבר הולכת לשיחות אצל עובדת סוציאלית. אני נוסעת בכביש. המחשבות לא עוזבות אותי, רק רוצה להקיא הכל ממני. ואז בבת אחת הכל מעורפל, אני רואה משאית דוהרת מולי, אני מפחדת להיתקע בה, מזיזה את ההגה ימינה בתנועה חדה, האוטו מאבד תוך שניות שליטה, אני מזגזגת על הכביש, ממש כמו בסרטים לא מבינה מה קורה. עד שבום- נתקעת במעקה בטיחות. כל האוטו מעוך. כריות אוויר לא נפתחו אפילו. אני בחיים ואני בוכה את כל כולי. אנשים באים אליי וחושבים שהם הולכים לראות מישהי שמדממת בתוך הרכב. "את חיה, זה הכי חשוב!" הם לא מבינים שאני מדממת בפנים, שהנפש שלי כבר מפורקת ואני צריכה לאחות אותה כל פעם מחדש. זו הפעם הראשונה שאני רואה בעיניים פקוחות את מצבי.
אני שולחת הודעה לעובדת סוציאלית שלי "עשיתי תאונה. האוטו איבד שליטה, כמו החיים שלי". וככה אני מרגישה- האוטו איבד שליטה, ולא יכלתי לעשות שום דבר כדי לעצור את זה. אבל מה שקרה הוא שנשארתי שלמה כמו שאני צריכה להמשיך להיות שלמה וחזקה כדי שיהיה לי את הכוח להמשיך להילחם על החיים שלי, על החיים שלי עם אור.