בתהליך..המתן בבקשה.

מסע פנימי עם גבריאלה / בלוג

מדינת ישראל - סינדרום האישה המוכה

02/10/2015 09:36

  • "ושמחת בחגך, והיית אך שמח" - זו המצווה העיקרית של חג הסוכות. אבל כששומעים בחדשות על זוג הורים שנורו למוות מטווח קצר ברכבם ליד ארבעת ילדיהם הקטנים, קשה מאד לשמוח. אז איך בכל זאת מגיעים לזה, דווקא מהמקום השחור הזה?

    בדרך לענות על השאלה הזאת, אני רוצה לספר על אחת המטופלות שלי, שהיתה אישה מוכה. לא ידעתי את זה כשהתחלנו בטיפול הראשון, וזה לא עלה עד המסע הרביעי. במסעות הראשונים עלו, כמו שבדרך כלל עולים, ההורים, והיא עשתה אתם תהליך עמוק ועצמתי של זיהוי טראומות העבר, ניקוי וריקון כל הכעס והכאב וחוסר האונים והפחד שהיו שם, ולבסוף הגעה לסליחה ומחילה הדדיים מלאים. מתברר שאצלם בבית לא היתה ממש אלימות פיזית, לפחות לא כלפיה, אבל היתה אווירה קשה מאד של אלימות מילולית ורגשית, והמתח ששרר שם השתשרש היטב בכל תאי גופה, ביחד עם תחושה עמוקה ובלתי ניתנת לשליטה של חוסר אונים מתמשך. אמונות שליליות כמו "אני לא טובה", "זה בגללי", והשיא - "לא מגיע לי שיהיה לי טוב", שכנו בתוכה מגיל צעיר מאד, ומנעו ממנה לעשות כל דבר שיכול היה לגרום לה הנאה או שמחה. כמובן שגם בן הזוג שבחרה היה השתקפות של המקום הקרבני הפנימי הזה, גבר אלים, כועס, חסר שליטה עצמית. עוד ביום הנישואין שלהם הוא כעס וצעק עליה כך, שהיא ירדה למטה ובמשך שעות הסתובבה מסביב לבלוק של ביתם בוכה ומפוחדת. למה היא לא עזבה באותו רגע, אתם שואלים? כי האכזריות והקנאה והשנאה שלו ענו היטב על האמונות הפנימיות שלה. "לא מגיע לי טוב" מיתרגם למעשה במציאות ל"מגיע לי רע", "מגיע לי שאסבול", ומי אם לא גבר כזה יכול לענות על הצורך הזה?

    השנים עברו. נולדו להם מספר ילדים, והאווירה בביתה לא השתנתה. הוא היה מספר 'שמונה' חזק (זה מושג מהאניגראם, שהוא נושא לבלוג אחר), איש קנאי ושתלטן, והיא המשיכה לתפקד תחת מעטה של מסך עבה של חרדה קיומית, שתורגמה בתוכה למשהו כמו: "אני פוחדת, משמע אני קיימת". גם כשבעלה זרק ילד אחר ילד מהבית בגילאי הטיפשעשרה כי הם לא עשו מה שהוא הורה להם, היא לא הגיבה. וכשהוא הרביץ לילדיה שנותרו בבית כי "הוא לא הראה לי כבוד", היא שתקה. 

    זו היתה שתיקת הכבשים, שתיקה רועמת, חסרת אונים, מכווצת. כשאדם מרגיש את החרדה הזאת, הוא לא מסוגל לזוז, שלא לדבר על לשנות משהו בחייו. רק לשרוד עוד יום דורש ממנו את כל כוחות הנפש שיש לו. 

    אז איך היא הגיעה אלי - שהרי לבוא לטיפול זו כבר החלטה עצומה של רצון לשינוי? שאלה טובה. נראה שיש איזשהו סף פנימי שכשאדם מגיע אליו, הוא כבר בשל מספיק, כואב מספיק, כועס מספיק, לעשות מעשה. כמו אותן נשים שניגשות למשטרה ומדווחות על אלימות בבית. זה לא תמיד עוזר להם בגלל אטימות החברה, אבל מבחינה פנימית, משהו אצלן זז. איזו התחלה של צונאמי תת-מיימי שמתבטא לפעמים בתנועות הכי זעירות בחוץ, עד שהוא מתפרץ.

    כשבעלה עלה במסע, עלו שם עוד דברים רבים מגלגולים קודמים שאין זה כאן המקום לדון בהם. זו לא היתה הפעם הראשונה שהם היו ביחד, וזו לא היתה הפעם הראשונה שהאלימות שלו גבתה ממנה מחיר כבד. אבל בסדרה עמוקה של מסעות נוספים, היא החלה לשחרר ולנקות ולהמיס ולוותר על כל הדפוסים ההרסניים שניהלו את חייה, ובסוף תהליך עמוק וממושך, הגישה תביעת גירושין.

    היה מדהים לראות כיצד אותה אישה הלכה והשתנתה לנגד עיני. היא שינתה את תסרוקתה, קנתה לעצמה בגדים חדשים, החליפה עבודה והתחילה, בפעם הראשונה בחייה, לעשות דברים שהיא אוהבת. מבעד למסך הערפל התגלתה לעיני, ולעיניה, אישה חזקה, אמיצה, חכמה, מלאת כשרונות ויכולות חדשים שהיא לא שיערה שהיו בתוכה. היא התחילה לחייך, ואפילו זכיתי פעם אחת לשמוע אותה צוחקת. זה היה מחזה מלהיב ומשחרר, ומצאתי את עצמי צוחקת ביחד אתה.

    ואז הגענו לשמחה. אותה שמחה פנימית שלא תלויה במשהו חיצוני, אלא ממלאת אותנו מבפנים החוצה. שמחה שמעל לטעם ודעת, למרות ששורשה מהאזור הפנימי ביותר שבמח. שמחה שנובעת מעצם ההכרה שהחיים הם מתנה, ושכל אחד מאיתנו, ללא יוצא מהכלל, בא לעולם על מנת לתקן את שברי חייו, למלא את שליחותו ולקיים את ייעודו. הידיעה הפנימית הזו שאני חשוב, שאני משמעותי, שיש לי זכות לחיות חיים מלאים, היא זו המעוררת את השמחה. ובמקום הזה, אין פחד. אין סיבה לחוסר אונות. אין יאוש כלל, כמו שאמר רבי נחמן מברסלב.

    אז איך זה קשור למדינת ישראל? אם מסתכלים על מה שקורה לנו מאז ש"נולדנו" כמדינה, ובעיקר מאז ש"התבגרנו" - תהליך שהחל בעיני במלחמת ששת הימים - רואים את כל המאפיינים של אישה מוכה ברמה הלאומית. האמונה "שלא מגיע לי טוב", ועוד יותר מזה, ש"מגיע לי לסבול", היא אמונה בסיסית שמנהלת את כל מהלך חיינו הלאומיים בכל המערכות - המדינית, החינוכית, מערכת הבריאות והרווחה. אין לנו מקום תחת השמש שאנחנו יכולים להכריז בריש גליי שהוא שלנו, כי באיזו זכות אנחנו יכולים בכלל לטעון דבר כזה? אז אם משתמשים נגדנו באלימות מילולית, רגשית או פיזית, זה ודאי כי מגיע לנו, כי אנחנו לא בסדר, כי אסור לנו שיהיה לנו טוב (שזו מהותה של ה"גאולה", המילה שכל כך לא אהובה על כל כך הרבה ישראלים). אז במקום שהארץ תקיא אותנו החוצה, כמו שהיא עשתה בזמן גלות בית ראשון ובית שני, היא לאט לאט מקיאה אותנו פנימה. אנחנו הולכים ומתכווצים, אל מקום יותר ויותר קטן, יותר ויותר עלוב, יותר ויותר דומם. עד כדי כך, שכשאני מסתכלת מה נשאר לנו מ"הר הבית בידינו", ורואה את עשרות אלפי האנשים שמתכווצים ברחבת הכותל המערבי שהוא רק קיר חיצוני של קיר חיצוני של הר הבית ושגם שם מיידים עלינו אבנים מלמעלה, אני פשוט בוכה. למעשה, כבר כמה שנים שאני לא מסוגלת להגיע לכותל, כי הידיעה שזה מה שעם ישראל עשה לעצמו במו ידיו הורגת אותי. זה לא משהו שמישהו אחר עושה לנו מבחוץ. הם בכלל לא יכולים לגעת בנו. אבל כמו אותה אישה מוכה, אנחנו בחרנו להסתתר בפינה חשוכה אחת בחדר הכי עלוב בבית, ושם אנחנו מתחבאים עד יעבור זעם.

    אז איך מגיעים מהמצב הזה לשמחה? כמו אותה אישה שעברה את סדרת המסעות אתי וגילתה את עצמתה הפנימית, כך עם ישראל צריך להתעורר ולגלות את העצמה הפנימית הקיימת בו, ושבה אף עם ואף אדם לא יכול לפגום. אותו טוהר של הנשמה, אותו מקום פנימי שהוא מעבר למילים, מעבר לרגשות ולאמונות השליליות, אותו חלק אלוהי הטמון עמוק בתוכנו, מחכה כעובר להיוולד. 

    מה גורם לעובר הזה להיוולד? מתי אותה אישה מוכה מחליטה שדי, מספיק לה, ומתחילה לפעול? קשה לומר. אין דבר אחד שגורם לזה לקרות. אבל מה שברור הוא, שיום אחד, אחרי הרבה הרבה שנים של כאב ואשמה ובושה ואימה וזעם אצורים, משהו משתנה, האדם אומר עד כאן ולא עוד, ומוכן להתחיל להשקיע בעצמו ולעשות את כל מה שנדרש על מנת לשנות את מצבו. זה מתחיל מהפנים החוצה, מזעקת הלב שאומרת "עד מתי"? וממשיך בהתעוררות התודעה לידיעה שיש משהו הרבה יותר גדול מסיפור חיי המנהל אותי כרגע. ואז, ברגע אחד, כמו גרעין החיטה שהיה קבור עמוק באדמה ועבר תהליך של ריקבון מתמשך, משהו משתנה, והוא מתחיל להוציא עלעל ירוק זעיר, שבעקבותיו מתרחש נס הצמיחה.

    אז למרות הכאב הנורא של משפחת הנקין, ה' יקום דמם, שהוא הכאב של כולנו, ומתחת לתסכול, לחוסר האונים ולפחד שמאבנים אותנו, מתרחשים תהליכים תת-קרקעיים עמוקים שבסופו של דבר יובילו להתעוררות של העם הגדול הזה שנבחר, ולא בכדי, על ידי הבורא, להאיר את העולם.

    מי יתן ומסירות נפשם של משפחה שורשית ומדהימה זו יהיה ההלמות האחרונה של הפטיש האלוהי המבקש לעורר את כולנו, כך שאכן, נתעורר סוף סוף לגדולתנו ולשליחותנו.

    גבריאלה

תגובות

ד"ר גבריאלה בן .. מעצימה הוליסטית...

מעצימה רגשית בשיטת המסע ומר...