כשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה'

8 שנים עברו מאז שנדרסתי.

הסיבה שאני כותבת פעמיים בשנה על ארוע הדריסה היא ראשית העלאת הארוע ככתיבה היא סוג של תרפיה,

שנית בדברים שאני בוחרת לכתוב אני מבקשת להעביר מסר של אופטימיות, צמיחה, בחירה בחיים.

אני מגלה שלמילים ולטקסטים יש השפעה על הקורא והשומע.

בקצרה,

12.8 סוף יום עבודה, אני הולכת לחפש את הרכב שלי בחניון, מי שלא מוצאת, חוזרת לכוון המעלית ואז רכב דורס אותי, פשוטו כמשמעו, עלה עליי כהולכת רגל .

פרמדיק, כאבים חזקים, כל הדרך לבית חולים אני מבקשת מהפרמדיק 'תעשו הכל, אני לא רוצה למות' .

הגעה לבית חולים, טיפול נמרץ, ואז למעשה מבינים את חומרת הפגיעה.

מונשמת, רגל שיצאה מהמקום, החזירו תהליך של אשפוז עם שיקום ארוך בבית חולים איכילוב.

תקופה אישית ומשפחתית מאתגרת.

האדם המטופל מקבל את הטיפול הנדרש בבית החולים, אך מה קורה למשפחה? לסביבה שלו.

הם חווים חוסר אונים, דאגה, טלטלה ואמורים להיות 'החזקים'.

היום במבט לאחור אני מבינה כמה החיים והרצון לחיות הוא אבסולוטי וחזקים מאיתנו.

'ובחרת בחיים'

לעיתים אני מתבוננת במבט על ואומרת וואו, איזה נס מטורף, האם זו אני? ההיא ששכבה בטיפול נמרץ עם כאב פיזי ורגשי, שאלות אמונה, כעס, חוסר אונים, איבוד שליטה( הרי אני פריק קונטרול) , תלויה באחר, מחכה לאחות שתקלח אותי, עצמאות שאיבדתי .

היום אין לי אלא להודות לאלוקים על החסד, על הנס שעשה עימדי.

לאחרונה היה שיח בבית האם אלוקים קיים?

בהרגשה שלי ובאמונה שלי קיימותו ונוכחותו מורגשת. רוקדת ריקוד אינסופי איתו. כל פעם בקצב אחר.

משבר בגמרא הוא המקום שבו האישה יולדת.

מתוך משבר יש חיים, יש לידה מחדש.

כל התמודדות, אתגר הוא מקור ללידה מחדש, עוד הסרה של קליפות, למידה מחדש והתפתחות .

אנחנו לפני אתגר/משבר בשונה אחרי, אחרי העצמי משוכלל יותר, מדויק ומחוזק.

לכן כל ארוע כזה הוא צמיחה לאני העצמי טוב יותר עבורי.

אין לי אלא להודות לקב"ה על הנס, על החיים.

לניסים על החוזק התמיכה והליווי

לישי על הגבורה והחוזק

למשפחה שלי

ההורים הנפלאים שלי.

לאחותי המופלאה ולאחי המיוחד

לחברים שלי.

הייתם למשענת.

הסביבה היא שליחה מופלאה של עשיית טוב וחסד לאחר. קבלו באהבה עזרה ותמיכה.

מעין קביים לתקופות מעין אלו.

השבוע שמעתי פודקאסט על הכרה בטוב בדברים הקטנים, לומר אותם בתחילת יום ובסוף יום.

לגמריי!!!

ארועים מעין אלו מטלטלים ומעין זרקור על החיים עצמם. אין צורך לחכות להם כדי להודות. יש ככ הרבה הודיה ביום יום.

מי שהזדמן לו ארוע כזה אינו בחר בו, אך מי שהתדפק בדלתו זו הזדמנות ללמידה, צמיחה והשתכללות האני.

תתעטפו, תעטפו, תאהבו ותתאהבו בעצמכם מחדש