לאורך כל חיינו אנו זוכים לשמוע משפטים שכאלה, החל בבית הספר באספות הורים בהם מככב "הפתגם הידוע": לילד יש פוטנציאל אבל הוא לא מממש אותו... דרך אמירות כאלה או אחרות של חברים / הורים / מפקדים בצבא / מעסיקים ואפילו משפטים שכאלו שאנו לעצמנו אומרים.

השבוע יצא לי לחשוב קצת על כל המשפטים האלו שנאמרו לי בחיי, החל מהמורה למתמטיקה שאמרה שאני ומתמטיקה זה ממש לא הולך ביחד ושכדאי שאוותר - אני זוכרת את ההתנגדות הפנימית שהייתה לי לאמירה זו, כי אני מאוד אוהבת מספרים וחישובים אבל... באותו רגע, באותה תקופה – האמנתי לה ופעלתי בהתאם לאמונה זו ונחשו מה...? באמת שלא הצלחתי לפתור אפילו תרגילים פשוטים.

גם המורה להיסטוריה, שכעס עלי כי תפסתי אותו על חם שהוא לא בודק מבחנים אלא רק נותן איזה ציון שרירותי על סמך אינטראקציה כזו או אחרת עם התלמידים, פטר אותי מהשיעורים שלו וסינן לעברי שממני כבר לא יצא שום דבר.

כך קרה גם עם המורה לפסנתר - אחרי שהבינה שאני לא קוראת תווים אלא מנגנת מתוך שמיעה וזיכרון, היא בחרה לומר לי שכך אני לא יכולה ללמוד לנגן והפסיקה ללמד אותי.

כל כך הרבה שלילה, כל כך הרבה ביקורת - ועל מה?! האם יש אמת מאחורי הדברים? האם באמת אנו לא מסוגלים לעשות את אותם הדברים שאומרים לנו?

אין ספק שאמירות אלו אינן שמורות רק לתקופת הילדות ורק לאנשים חיצוניים, הייתה תקופה בחיי ששכנעתי את עצמי שאני סובלת מפחד במה רק כי לא רציתי לקחת חלק באיזה טקס ומאז הפחד הזה "רדף" אותי כמה שנים טובות.

אז.... האם יש אמת מאחורי הדברים?!

אחרי שסיימתי צבא ונרשמתי למכינה לשיפור בגרויות החלטתי שאני מתמודדת עם כל אותן אמירות של מה אני יכולה או לא יכולה לעשות שנאמרו לי בתקופת התיכון. למדתי לבגרות ב-5 יחידות מתמטיקה, והאמת.... כנראה שצדקה תחושת הבטן שלי שאני טובה במתמטיקה - עשיתי זאת בקלות ובהנאה מרובה.
הייתכן שאותה אמירה מגבילה של אותה מורה נבעה מחוסר היכולת שלה ללמד ואי רצונה להודות בכך? שהרי קל יותר לזרוק את האחריות ממך החוצה - להקטין את האחר ועל ידי זאת להגדיל את עצמך?!

את שיפור הבגרויות של סיימתי "כנגד כל הסיכויים" עם ממוצע של קרוב ל-11 (אחרי כל התוספות והשקלולים) - מה שאפשר לי להתקבל ללימודי תואר ראשון בלי צורך במבחן פסיכומטרי.

אז למורת רוחו של המורה להיסטוריה - כנראה שכן יצא ממני משהו אחרי הכל.... בגיל 24 כבר זכיתי לנהל את אחת המחלקות הקשות בעולם ביטוחי הבריאות - מה שהוביל בהמשך לתפקידים בכירים נוספים, ניהלתי פרויקטים, הייתי דוברת ועוד.

כשהחלטתי לצאת לדרך עצמאית היה בי רצון עז להעביר הרצאות וסדנאות אבל אז צף ועלה אותו פחד

במה ידוע לשמצה..... הבנתי שזה הזמן לטפל גם בעניין זה והתחלתי לנבור אחורה בזמן.

נזכרתי איך בתקופת בית הספר שרתי במקהלה - ומדי פעם אף זכיתי לשיר סולו ונהניתי מכל רגע ומכל הופעה, משמע שהבמה לא זרה לי אז מהיכן הפחד?! אני הייתי זו שזרעה אותו – במטרה להתחמק מטקס שלא רציתי לקחת בו חלק והסביבה הייתה זו שעזרה לו לצמוח ולגדול בכך שנתנה לי אישור ותמיכה לפחד ולא דרשה ממני להתמודד מולו.

 הדרך בה עברתי לימדה אותי דבר אחד -אני יכולה לעשות הכל !!!!!
אז נכון שלא הכל אני יכולה לעשות בצורה מיטבית ויתרה מכך - לא הכל אני רוצה לעשות, אבל אני לא מאפשרת יותר לאף אחד להכתיב לי מה אפשרי או מה נכון או מה מתאים לי - אני בוחנת כל דבר, החל מהשאלה הבסיסית הראשונה - האם אני רוצה לעשות?! ואם התשובה היא כן - אין שום כוח בעולם שימנע ממני למצוא את הדרך להשיג את הדברים שאני רוצה.

למה אני מספרת לך את זה? כי אני מאמינה שלכולם יש סיפור דומה לסיפור שלי - כל אחד מאתנו נתקל באותן אמירות שיוצרות אצלנו אמונות מגבילות – אם מורה בבית ספר, המשפחה, החברים, בני הזוג או אפילו אנחנו לעצמנו.
מפעם לפעם במהלך חיינו כדאי לעצור רגע ולבדוק האם אותן אמונות נכונות או שהגיע הזמן להיפרד מהן לשלום, האם אנו נמצאים במקום הנכון לנו, במקום בו אנו רוצים להיות או שמא אנחנו נמצאים איפה שאנחנו רק כי מישהו אמר לנו שאנו לא יכולים להיות בשום מקום אחר, האם אנו חיים את החלומות שלנו או שהשארנו אותם אי שם מאחור כי אמרו לנו שבמציאות אין מקום לחלומות.

ומי שרוצים עזרה בחיבור לעצמם בחזרה, שבירת תקרת הזכוכית ויציאה לדרך חדשה, מוזמנים ליצור קשר ולקבוע פגישה אישית מלאת תובנות וכלים שיאפשרו לכם לשנות את הגישה וההתייחסות לעצמכם ולסביבה.

**מה עם הפסנתר אתם שואלים...?! זאת משימה שהשארתי לעצמי לבצע בהמשך, אבל עוד יבוא היום וגם על הפסנתר אנגן :)