ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות. כמתבקש משמו, נחוג בחמישה עשר בחודש שבט.

ט"ו בשבט הוא למעשה סיומה של שנה חקלאית אחת ותחילתה של שנה חקלאית חדשה. החג מסמל את הקשר בין האדם, האדמה והצומח, כפי שמצוין במקרא "כי האדם עץ השדה" (דברים כ', "י"ט).

בנוסף זוהי הזדמנות לעסוק גם בשורשים: מצד אחד הם מעמיקים לתוך האדמה וקושרים אותנו לחיי המעשה; מצד אחר הם אלה המאפשרים את הצמיחה של העץ לגובה - בתוך כך מזמין אותנו ט"ו בשבט לעצור לרגע, להרכין ראשינו ולהביט על האדמה והשורשים שלנו:
"כאשר אדם מגיע לאיזו מדרגה, צריך הוא לדאוג שיהיה לה ביטוי מקביל גם בשורשים - בפעלו בעולם המעשה. אם לא יעשה כן - יאבד את יציבותו ואת שיווי משקלו, ועלול הוא להיעקר משורשו. כל חלקיו של העץ - על ענפיו הארוכים, עליו הירוקים ופירותיו המתוקים - כולם גדלים רק מכוח השורשים. השורשים אינם גלויים לעין, אינם מרהיבים ואינם טעימים, אך הם קבועים בקרקע, ומחברים את העץ כולו אליה. שורשים של עץ הם אחד הדברים החזקים ביותר שישנם, והם יכולים לבקוע כל סלע; את הכוח הזה אין לענפים, עם כל פארם. אדם צריך ללמוד מן העצים ולשמור תמיד על פרופורציה נכונה בין חכמתו, חלומותיו ושאיפותיו, לבין חיי המעשה שלו, פעולתו בתוך העולם ואחיזתו בו.
כנגד כל ענף שיוצא כלפי מעלה - צריך האדם הפרטי להוציא שורש למטה." (הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), 'האדם עץ השדה', בתוך: חיי שנה, עמ' 129-135)

**רבי אלעזר בן עזריה היה אומר:
   כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? - לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו  
   והופכתו על פניו;
   אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? - לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות
   שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, שנאמר: 'וְהָיָה  כְּעֵץ  שָׁתוּל  עַל -פַּלְגֵי – מָיִם'.

    משנה מסכת אבות, פרק ג משנה יז