זה לא הגיוני להכניס זרע לאדמה. לתקוע אותו עמוק בלכלוך, בחושך, לכסות אותו ולחכות שמשהו טוב יצא מזה. הכי הגיוני, לתת לו לנוח על איזו רצפה נקיה, להשתזף מהשמש. ועוד אחרי שמכניסים אותו לאדמה, הזרע המתוק והמושלם הזה מתחיל להתפרק, משיל את הקליפה שלו, משנה את הצורה שלו ורק אז מתחיל לצמוח ולגדול בתוך הבוץ הרטוב.
גם אני הייתי רוצה לצמוח בשמש בכיף, לא להתלכלך, לא להתמודד עם שינויים כואבים מידי. אך אני מתפרקת מהקשיים שאני עוברת, מהדברים הקשים שאני לומדת, מהחושך שאני נמצאת בו עמוק בבוץ של הבעיות שלי. אני יכולה לוותר ופשוט להתמוסס שם ולהירקב. אבל אני יכולה להחליט שאני צומחת מזה. שאני לוקחת את הקושי והופכת אותו לאתגר, את הפחד לדחף, את החושך למבט אחר שלא הכרתי. להתפרק גם אם זה לא נעים, לחבק את הכאב שרק מצמיח אותי, להפוך לצמח פורח שמניב פרח או פרי. כל הפרחים והפירות, הצבעוניים, העסיסיים, היפים והמצליחים שאת רואה סביבך לא הגיעו כך סתם מכלום. כל המצליחנים התבוססו בבוץ לפני שקמו, כולם התלכלכו והזיעו והתפרקו ונכשלו וכאבו ובסוף  צמחו מזה. כשאת מסתכלת על הפירות המצליחים תזכרי את  זה, שלך גם מגיע להיות פרח, גם את יכולה להניב פרי. רק תאמיני בעצמך!הכנס טקסט כאן