שבוע שעבר השתתפתי בפעם הראשונה במשחק ידידות במסגרת מאמאנט.
למי שלא יודע מאמאנט זו ליגת כדורשת לאמהות.
היופי במאמאנט הוא שמעבר למשחק עצמו, 
שעבור אלופת מחניים בלתי מוכתרת לגילאי 10-12, זה פשוט עונג צרוף, המאמאנט זה זמן של בונדינג נשי עוצמתי ומדהים.

פעם, לפני הטכנולוגיה והבתים הבנויים, נשים היו יושבות יחד מבשלות, מניקות, מתייעצות, מעבירות ידע ומעצימות זו את זו.
עם השנים הצורך הזה נטמע בנו, לחלוק, לשתף לייעץ ולתמוך.
כשהחיבור נכון, אנחנו טובות יותר יחד, קשובות ומדייקות אחת את השנייה.
במהלך המשחק נקעתי את הזרת ביד.
בקטנה, כולה זרת נכון?
לא נכון !!!!
תמיד כשמאבדים משהו מבינים כמה הוא חשוב.
הזרת הקטנטנה הזו סוגרת ומשלימה את האחיזה, לא משנה אם זה קל או כבד, גדול או קטן, היא שם בקצה, נותנת את הפינאלה.
הגוף שלנו זו יצירת מופת, מערכת שפועלת בהרמוניה פנימית מושלמת ויודעת להשתנות ולתקן את עצמה גם במצבי קיצון.
אבל,
וזה אבל גדול,
מצבי קיצון בהגדרתם הם מצבי קצה, לא המיינסטרים, זו לא השיגרה שלנו,
הגוף יידע להתאושש ממכה חד פעמית ויבנה את עצמו חזרה.
הבעיה מתחילה כשהשיגרה שלנו טראומתית, כשחלק גדול מדי מהמזון שלנו תעשייתי, מעובד ומלא בחומרים שהגוף מגדיר אותם כאויב.
כשהגוף כל הזמן נלחם ומתאושש ומערכות ההגנה שלנו עובדות כל הזמן בפול פאוואר, הגוף מתחיל להתעייף ולהיחלש, אז יכולת התגובה שלנו נפגמת ואנחנו מתחילים לחלות.
פה שפעת, שם דלקת.. 
אלה הם אותות המצוקה של הגוף שלנו, הוא מסמן לנו, ואנחנו, מסרבים להקשיב.
אתם כבר יודעים שאפשר גם אחרת.
פשוט קחו החלטה ותעבירו את עצמכם לראש סדר העדיפויות.
אבל הפעם תבחרו נכון,
בואו לשנות את הרגלי התזונה שלכם אחת ולתמיד.
הרמב"ם אמר:
"רוב החולאים שבאים על האדם אינם אלא או מאכילת מאכלים רעים או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים."
ותחשבו על זה