כמי ש"נתקלת" בלא מעט מאמרים וכתבות בנושא "סודות לזוגיות טובה" –

"נתקלתי" אתמול בכתבה כזו ששטחה בפני הקוראים "עשר עצות שישנו את חייכם" (בחסות Ynet)

הכותרת של הכתבה לגמרי משכה את עיניי וחשבתי לעצמי שמדיי פעם זה יכול להיות מעניין ומרענן "לשנות את חיינו"

בחרתי לשתף באחת העצות:

"אל תצפו שיבינו מה עובר לכם בראש" וכך נכתב:

גם אם אתם חיים כבר המון זמן ביחד, איש מכם אינו יודע בדיוק מה האחר חושב ומרגיש. המציאות שלכם מתרחשת אך ורק במרחב של עולמכם הפרטי, כלומר בראש שלכם. ושם, לפעמים, אפילו את עצמכם קשה לכם לדעת ולהבין. אם אתם רוצים להבין את בן או בת הזוג שלכם – תשאלו! ואם אתם רוצים שיבינו אתכם – תשתפו, תגידו! אל תעמידו זה את זו במבחני נבואה שנידונו לכישלון ידוע מראש.

אכן עצה חשובה שיכולה לשנות את התקשורת הזוגית בפרט ואת התקשורת עם אנשים בכלל ולהשפיע על האופן בו אנו חיים את חיינו.

. התרגום שאנו נותנים, לדברים שקורים או נשמעים, לרוב מבוסס על העולם שלנו, חוויות העבר, מנטליות בה גדלנו ועוד. אנחנו בעצם מנהלים שיחה עם עצמנו, כאשר לעיתים הצד השני בכלל לא יודע באיזה "פרויקט" עסוק מוחנו...

ואז הבמאי והתסריטאי שאנחנו (שניים במחיר אחד) בונה הפקה בינלאומית שלא מביישת הפקות הוליוודיות - לעיתים על כלום ושום דבר.

כאשר קיימת תקשורת תקינה בין בני זוג – לרוב אנחנו לא נשארים עם נושאים לא פתורים או מוח קודח. ומהו הבסיס לתקשורת תקינה? פתיחות, פתיחות, פתיחות והיכולת שלנו לסמוך על שותפינו לדרך.

בתהליך פרידה, לרוב, נושא התקשורת הופך למאתגר יותר. למה? כי לפחות אחד הצדדים בוחר לוותר על הפתיחות והיכולת לסמוך כבר כמעט ולא קיימת.

בתהליך פרידה, העצה "אל תצפו שיבינו מה עובר לכם בראש" הופכת להיות חשובה יותר מאי פעם.

גם בשל המרחק הפיסי והריגשי, גם בשל העובדה שבתהליך מעורבים גם ילדנו (שלא בחרו בפרידה) ובהיעדר תקשורת צריך שלפחות אחד הצדדים יהיה המבוגר האחראי ויצור אותה מחדש.

מזמינה אתכם לאהוב כל יום מחדש ולקחת אחריות על תקשורת בונה ופתוחה ולזכור שאפשר לאהוב ולכבד גם בתהליך פרידה.