יש נשים שמתעוררות בבוקר והחיים מרגישים להן כבדים.

הן מתעוררות ליד אדם שאמור להרגיש קרוב אליהן

אבל הם כל כך רחוקים שזה כואב בגוף.

היא יודעת עמוק בפנים שהאהבה כבר איננה.

היא יודעת שהחלום למשפחה מאושרת הולך ומתרחק ממנה.

הילדים מרגישים את הכאב שלה עוד לפני שהיא מעזה לומר זאת לעצמה.

היא ניסתה הכול כדי שהמשפחה תמשיך לתפקד כיחידה אחת, אבל היא כבר התעייפה.

הפחד לפרק, לעזוב הוא קשה מנשוא.

ללכת ללא ידוע הוא קשה.

מבחינתה עדיף להיות ברע,

לפחות הוא מוכר וידוע לה.

היא צריכה  יד.

יד שמחזיקה אותה ומכוונת את הנפש הפגועה כך שתתמוך את הצעד שהיא עושה.

היא  צריכה יד שמזכירה לה שיש לה אומץ והכל אפשרי.

זה המרחב שאני יוצרת עבור נשים שמגיעות אלי.

מרחב שבו נאמרות כל המילים המפחידות.

מרחב שבו נאמרות כל המחשבות שעוצרות אותה מלחלום אותה אחרת.

זה מרחב שבו נרקם חלום,

חלום לראות אותה בגרסה חדשה שלה,

וגם מרחב בו מקבלים כלים לממש את החלום.