הערב שהוא עזב את הבית
הערב שהוא עזב את הבית.
שעת ערב.
יום לפני, עדיין ניסיתי להניע אותו מזה.
עוד ניסיתי להחזיק את הקשר, לגונן להציל משהו.
אני זוכרת את ההתעלפות.
את הכדור להרגעה.
ובבוקר
הקימה הייתה עוד לפני שהשמש זרחה.
הבטן כאבה.
קולות מוזרים יצאו לי מהפה, לא מילים וגם לא בכי.
פשוט צלילים של פחד.
פחד להיות בלעדיו אחרי 18 שנים.
פחד ממי שאני בלעדיו.
והערב הגיע.
אנחנו יושבים בסלון עם הילדים.
אני לא זוכרת מה נאמר.
הדברים החשובים באמת לא נרשמים במילים
הם נצרבים בגוף.
הוא יוצא מהבית.
ואני יוצאת גם, נוסעת לחברה טובה.
ככה בלי לחשוב ובלי להבין.
ופתאום הקלה.
תחושת הקלה שלא דומה לשום דבר שהרגשתי לאחרונה.
מסר שקט מבפנים שאומר "את יכולה".
וכמה ימים אחרי ועדיין הקלה
ואז הכול מתהפך.
הפחד נכנס לבקר שוב כל יום וכול היום.
אני לא אוכלת רק מעשנת.
המחשבה שאולי הוא יתחרט
שאולי יבין שהוא טעה ויחזור.
או שאולי אני זו שצריכה להשתנות
להיות טובה יותר, לוותר.
הליווי שלקחתי יצב אותי, חיזק אותי ולימד אותי להעריך את עצמי.
היום אני יודעת שכל צעד שצעדתי על השביל החדש היה צעד אלי פנימה.
אם המילים האלה נוגעות בך
תני לי יד.
אני כבר פסעתי על השביל הזה.
אני מכירה אותו,
בואי נלך יחד שיהיה לך, קצר ועוטף.
משסיימתי לימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך נפתחתי אל עולם הטיפול, ומזה כי 25 שנים אני במסע מתמשך של השתנות, התפתחות ומודעות עצמית. לפני כ 12 שנים עברתי גירושין לא צפויים, למזלי באותה תקופה ליוות