אחותי הקטנה

תחילה היה נראה זה רגע טבעי שמסתיים כעבור כמה שניות. הרגעים התארכו, ולכל דקה שעברה נוספה משמעות חדשה. מה הוא חושב עלינו כעת? האם הוא כועס או מתגעגע? בוטח בנו או מחפש בטחון חדש? אין ספור אנשים עוברים ושבים, ילדים צוהלים משמחה, תינוקות בעגלה. משפחה גדולה על הדשא מבלה רגעים נעימים בשמש החמה, תוכי מזמר בקול ושיירת סוסי פוני קטנים מרכיבים על גבם ילדים מחוייכים. אני מחכה שעיניי כולם יזהו את מצוקתי ויתחילו מייד לעזור לי אך האווירה השמחה של כולם העצימה יותר ויותר את הפחד שלי.

הילד שלי, עוד מעט בן 3, כל כך פיקח ועצמאי נעלם בתוך כל ההמון בגן החיות הגדול. הדבר שיקר לי מכל היה רחוק מהישג ידי 20 דקות שלמות. בכל יום אנחנו נפרדים לשמונה שעות כשהוא מבלה בנעימים בגן ובסוף היום אני חוזרת לקבל את פניו. איך אתם ההורים מרגישים כשאינכם רואים את ילדכם ברוב שעות היממה כי הוא בגן? האם אתם רגועים? נהנים מההרגשה שהם עושים שם כיף חיים? יודעים שהם במקום בטוח בו יש לו על מי לסמוך? אני אישית מאוד רגועה כששני הילדים שלי בגן. הבת השנייה שלי נגה בת שנה ושניהם הולכים לאותו מעון כל אחד מהם בכיתת גיל אחרת. כן אני מתגעגעת אליהם והרבה פעמים ביום אני מסתכלת בשעון ומספרת לעצמי מה הם בדיוק עושים בשעה הזו. ב 12  בצהריים אני נזכרת בתבשילים המעולים שהם אוכלים ובשעה 15:00 בצהריים אני נזכרת שבזה הרגע ידיים רכות וקול נעים העיר אותם משנת הצהריים. אם לפעמים הם מרגישים לא טוב או שלא מתנהגים כסדרם אני מקבלת עדכון טלפוני מצוות הגננות. בכל השעות האלה יש מי שדואג להם ויודע בדיוק כיצד הם מרגישים ואם משהו מפריע להם. ב - 20 הדקות בו הילד שלי לא היה עימי לא היה לי מושג מה הוא עושה ומרגיש בניגוד לשעות הארוכות בהם אנו נפרדים במשך היום. יכול להיות שהוא עומד מאחורי סורגים מהם משקיפים לקופים הקטנים ונהנה מהמחזה ויכול מאוד להיות שהוא מרגיש שהוריו נטשו אותו ושואל עצמו מדוע הם אינם חוזרים. יכול להיות שכלל לא שם לב שהוא לא איתנו ויכול מאוד להיות שכל הורה שעובר לידו נראה לו ממש דומה לאמא או אבא אך לשווא. אני ובעלי התפצלנו ועימי בעגלה ביתי השנייה. ראשי מחפש בגובהה העניים ופתאום אני נזכרת לחפש נמוך בגובה שאר הילדים. חלקם ניראו לי מאוד דומים לו, במיוחד ילדים עם שיער חלק כמו שלו. אחרי כל סיבוב אני ובעלי נפגשים שוב, ממש במקרה בכל מני מקומות בפארק. אני שואלת את עצמי איך יכול להיות שאני נתקלת כ"כ הרבה פעמים בבעלי במהלך החיפוש ואת הילד שלי אני לא מוצאת?

הילדים שלנו הם חלק מאיתנו ואם איננו יודעים מה עובר עליהם, עלינו עובר דבר לא טוב! לאחר מכן פניתי לאבטחה והם הזעיקו מאבטח עם קלאב קאר (מכונית קטנה המותאמת שלנסיעה במקומות כאלה). זה הרגע בו פרצתי בבכי, כולם סביבי שמעו והבעת פניהם המודאגת לא הותירה מקום לשפיות. זוג חברים עם ילדה קטנה שהמתין עימי עד להגעת הנהג ניסה להרגיע, הציעו לי מים וזה באמת עזר. הגיע הנהג ויחד נסענו ברחבי הגן בחיפושים נרחבים, הזוג הצעיר שמר על ביתי הקטנה. הנהג הודיע בקשר לכל השומרים בשערים שיפתחו ארבע עניים למראה של ילד קטן שחלילה לא ייצא מהמתחם ובאותו רגע קיבל תשובה כי נמצא ילד קטן עם שיער חלק המחכה לנו ליד שער הכניסה. החיים שלי חזרו אליי אבל לא לגמרי, רציתי לראות אותו ולראות את הבעת פניו. אישה צעירה עמדה לידו ודיברה איתו, ניסתה להוציא ממנו מידע. ברגע שראיתי אותו נשמעה כריזה: ההורים של שחר מתבקשים להגיע לשער הכניסה. תזמון גרוע או מה? היא הצליחה להוציא ממנו את שמו ושם הוריו. אני רוצה להריגע את כולכם, ממש הופתעתי לראות ילד בוגר שמנהל איתה שיחה ללא טיפת דמעות בעניים. היא מצאה אותו בדרך לשער הראשי, מה שאומר שהוא הלך כל כל הרבה ברגל לבד כי כבר היינו באמצע המסלול. חיבקתי אותו בחוזקה וככשאלתי איך הגעת לכאן הוא שאל: איפה נגה?

עם השמחה הגדולה שנמצאה האבדה, שמחתי למשמע השאלה התמימה ששאל. אתם בטח שואלים למה ותשובתי אליכם היא שמכל תשובה אפשרית בעולם, או הבעת פחד / חשש, הוא הביע את הקרבה שהייתה חסרה לו מכל, שבלעדיה זה הרגיש לו קצת מוזר ולא שלם. נגה אחותו הקטנה. היכן היא עכשיו? מדוע לא שבה איתכם?

ובכן, כשחזרנו אל ביתנו השנייה ישבנו כולנו להירגע. אני הייתי רגועה וגאה שלילד שלי יש בטחון ושהוא לא בטראומה, ובעלי אכול דאגה שלילד שלו יש יותר מדיי בטחון כדי להתהלך עשרים דקות ללא הוריו ולא להתרגש מכך. הוא מייד חושב בקול ושואל מה צריך לעשות כדי להחדיר לילד קצת פחד. הוא טוען שזה לא טוב שלילד אין פחד שהוריו לא מאחריו. זה הפריע לו שלפעמים הילד צועד לפנינו במרחק לא מבוטל ואינו בודק אחורה אם אנחנו שם בכלל. וזה אגב אחרי תרגילים רבים שהוא עשה לו במקומות הומי אדם: הוא היה נעלם מעניו של הילד לכמה שניות כדי ליצור אצלו את החשש להיות לבד ע"מ שלא יברח לנו ויקרו מקרים כאלה. כפי שעיניכם קוראות זה לא עבד.

הורים יקרים כאמא לשני ילדים מקסימים אני חווה כל הזמן אירועים שונים ומגוונים. חלקם משמחים, מצחיקים, תמימים, מסעירים, וחלקם מחזקים, מלמדים.

סיימתי את היום הזה עם שתי תובנות:

1. האמונה שאני נותת בילדיי שמתבטאת בחופש גדול שהם מקבלים ממני צריכה להצטמצם מעט. לא להקל ראש ולומר הוא בוגר פיקח ועצמאי שלא צריך אותי מאחוריו כל הזמן כשומרת ראש.
2. גיליתי את הקשר החזק שיש בין שני ילדי הקטנים שביום יום נראה כאילו לא קיים בגיל הזה. חיפשתי בנחישות מתמדת אותות של קרבה וחיבור בין שחר לנגה כי רוב הזמן הילד הגדול עסוק באקטים של דווקא, כעס ומריבה על המקום הראשון בניהם (כידוע לכל ההורים). למעשה הקנאה בין השניים ולפעמים תחושת האיום אחד על השני מחזקת את הקשר שלהם ואת האהבה שהתבטאה היום בצורה היפה ביותר.

תודה שקראתם, אני בטוחה שכל אחד מכם לקח משהו מהכתוב או לפחות הזדהה עם חלק מהדברים, שימרו טוב טוב בכל שנייה על ילדיכם.

באהבה גדולה, קרן בנימיני                                            

צלמת הריון ומשפחה. www.studiok.co.il

050-2482282