נתקלתי בסיפור יפה שמישהו שלח לי במייל- "הקיץ הזה תהיי בת ים או לוויתן"-אין לי ספק שלכולנו קל להזדהות עם הסיפור הזה:

"בכניסה למועדון כושר נראתה מודעה עם תמונת אישה צעירה שזופה ורזה ומתחת הכיתוב " הקיץ הזה, האם את רוצה להיות בת ים או לוויתן?" 
 אישה, שלא נראית בדיוק כמו הנערה במודעה בחרה לענות לשאלה, וזהו נוסח תשובתה: לכל מאן דבעי, 
 לווייתנים תמיד מוקפים בחברים (דולפינים, אריות ים, אנשים סקרניים). יש   להם חיי סקס פעילים, הם נכנסים להריון וממליטים לווייתנים גורים מתוקים   להשתגע.
הם עושים חיים משוגעים עם דולפינים, ומפוצצים עצמם כל היום עם שרימפס,   משחקים ושוחים בימים, ורואים מקומות נפלאים כמו פטגוניה ושוניות אלמוגים   בפולינזיה. הם זמרים נפלאים שאפילו הקליטו CD .   הם יצורים נפלאים כמעט ללא טורפים ותוקפים, פרט לאדם. הם אהובים, מוגנים   ונערצים. 
 לעומתם בנות ים לא קיימות. אם היו קיימות, סביר להניח שהיינו מוצאים אותן   סביב קליניקות פסיכואנליטיקאים בגלל משבר זהות חמור: דג או בת אנוש?
אין להן חיי מין היות והן הורגות כל גבר המתקרב אליהן, ( מבלי להיכנס   לסוגיה כיצד הן יכולות בדיוק)
הן לא יכולות לעשות סקס. ולכן גם ילדים אין להן.
כל זה עוד מבלי להזכיר את הריח שלהן, מי רוצה להתקרב לנערה המריחה כמו חנות   דגים? 
 מבחינתי הבחירה ברורה לחלוטין אני מעדיפה להיות לוויתן. 
 נ.ב. אנחנו נמצאים בעידן בה התקשורת מכניסה לראשינו שרק אנשים רזים הם   יפים. אבל אני מעדיפה ליהנות מגלידה עם הילדים שלי, ארוחת ערב משובחת עם גבר שיודע לעורר בי צמרמורת, וקפה עם חברים. במהלך השנים אנו מעלים במשקל   מכיוון שאנו אוספים ואוגרים כל כך הרבה מידע בראש שכבר אין שם מקום,   והמידע מתפזר על פני כל הגוף, כך שאיננו כבדים. אנו פשוט גדולים מתרבות,   חינוך, ושמחה. החל מהיום, אסתכל במראה באחוריי ואחשוב לעצמי "וואו, תראו   כמה שאני חכמה.."

אנשים יקרים- שמי אורלי כתבתי את הספר "אנורקסית שלי" שבעצם נכתב על בתי שהיתה חולה באנורקסיה קרוב לארבע שנים- ולכן כשאני קוראת את הסיפור המדהים הזה אני אומרת כמה הוא נכון- מי שעסוקה כל היום בלהסתכל במראה ולספור כל מה שנכנס לפה חייה אינם חיים היא לא מסוגלת באמת ובתמים להנות ממנעמי החיים היפים ומהדברים הקטנים הגורמים הנאה.

הפרעות אכילה זה לא עוד קלישאה זו מגיפת המאה- יותר ויותר אנשים נכנסים למחלה ואם פעם היינו רואים רק בנות היום מעל 30% הינם בנים ואם פעם חתך הגילאים היה גיל ההתבגרות היום אנחנו רואים את התופעה מגיל 4 ועד גיל זיקנה- אין מדדים ואין גיל- כולנו יכולים לפול לשם אך הבעיה היא איך יוצאים משם.

כאמא שהיתה שם עם בתה 4 שנים לא יכולתצי לשבת בצד בשילוב ידיים ולא לעשות כלום- ביחד עם בתי ועם המטפלת שלה נורית בלונמנפלד נרתמו למען העלאת המודעות ולנסות ולהקטין ולו במעט את התופעה. יחד אנו מקיימות הרצאות בכל הארץ, סדנאות וחוגי בית בנושאים הקשורים לעניין.

אל תגידו לעולם "לי זה לא יקרה" כי אף אחד לא יודע באמת ובתמים מתי זה עלול לדפוק על דלת ביתו ואז מרגישים כאילו פטיש נופל לך על הראש.

אנו מקוות שהעלאת המודעות תפחית את התופעה והלוואי ומישהו יתחיל להתעורר במדינה ויקצה יותר משאבים למצוקה הגדולה הקיימת בקרב המוני החולים והחולות במדינתנו הקטנה. אוי לנו שאחנו מספר 2 בעולם בהפרעות אכילה- תצעודת עניות למדינתנו בעידן השפע בעולם המערבי- בואו נגיד די מספיק ונעצור כל אחד בדרכו את המחלה האיומה שהולכת ומתפשטת כמו אש בשדה קוצים.

קצת עלינו ופרטים נוספים תוכלו לקרוא ולקבל :www.yourmiror.org

052-3387519 אורלי