לפני חמישה ימים ממש לפני החזרה לארץ נכנסנו כולנו לדוני (סירה קטנה שלוקחת אותך למקום בו גולשים) זה היה אחרי שהיינו יומיים בסערה ביאכטה.
מזג האוויר היה נראה בהיר. הרגשנו שאנחנו חייבים כבר לצאת.
הגענו למקום הגלישה, הגלים נראו מושלמים.
אף אחד לא ירד מהסירה, לא היה ברור למה מחכים..
הקפטן של הדוני עדכן שיש סופה בדרך. 
השמיים התמלאו בעננים אפורים, הרוח התחילה וגשם שטלטל את הסירה מצד לצד.
הגלים המושלמים שהיו בהתחלה "התלכלכו" מהרוח.
ואז התקבלה החלטה לצאת, אחרי כמה מפגשים עם בריף אני בדרך כלל מחכה מסתכלת קצת ולא יוצאת ראשונה למים.
אבל הבחור פנה אלי ושאל אם אני באה והחלטתי לצאת.
חיכיתי קצת בתוך המים כדי לצפות קצת באזור, לראות איפה נשבר הגל לזהות מה בדיוק הגובה. 
לזהות כמה עמוק צריך לצלול שהקצף מגיע אם ניתן בכלל לצלול.
שניה אחרי הגיע המדריך וקרא לי לגל ראשון.
לא ברור למה הפעם הרגשתי שאני צריכה רגע, הגל לא היה נראה רגוע ונעים כמו בהתחלה.
אבל אז עבר לי בראש המשפט שנאמר שניה לפני שירדנו.
"זה המקום לקחת כל גל, הוא סלחן ונעים, קחו קצף, קחו גלים, קחו הכל, זה היום האחרון תעופו" 
אז לקחתי. גם ירדתי אותו.
אבדתי שיווי משקל ונפלתי, זה בסדר וקורה.
אבל הגיעו עוד כמה גלים וקצפים שסחפו אותי קדימה לכיוון הריף.
במצבים כאלה אני נרגעת נותנת לגוף שלי להיות יחידה אחת עם המים, ככה אתה לא מאבד חמצן. ואפילו קצת נהנה מזה..
אחרי כמה ערבולים הרמתי את הראש מעל המים הוצאתי את כל מה שהיה בריאות ולקחתי אוויר נקי.
ידעתי שיש לי עוד קצת עד הסבב הבא כל מה שצריך זה לקחת את הגלשן ולהגיע לזרם שלוקח אותך למעלה. שם הגלים לא נשברים.
אני מנסה לזוז ופתאום מבינה שאני תקועה.
הליש ( מה שמחבר אותי לגלשן) תפוס בסלע. 
אני לא יכולה לזוז..
דיברתי לעצמי כל הזמן הזה כדי שלא יכנסו מחשבות מלחיצות.

לחץ כאן לא יעזור!

אז הגיע עוד סט של קצפים. בכל קצף המים מכסים אותי ובין גל לגל אני עולה. מקפצת קצת על הסלע ולוקחת אוויר.
ניסיתי לסמן לאנשים שגלשו איתי אבל אף אחד לא הסתכל לכיוון.
הבנתי שאני חייבת לשחרר את הליש.
לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי להגיע אליו כדי לעשות את זה אני צריכה  לשפשף את הרגל על הסלע ולהיפצע. 

אבל לא הייתה ברירה.
ניסיתי כמה פעמים אבל לא הצלחתי.

בכל עליה אני מנסה לסמן כדי שיראו אותי.

אבל זה לא קרה.

"אם רק מישהו היה בא עם גלשן, הייתי נחה עליו לשניה ואז הייתי מצליחה לצלול שוב ולשחרר" הרגשתי שאין לי כח. 

בעיקר הרגשתי חסרת אונים, זאת הייתה אחת הפעמים היחידות שבהם באמת הרגשתי שאני צריכה שיעזרו לי.

"אוקי. לא רואים אותך. המחשבות האלה סתם מעייפות אותך. הכל תלוי רק בך. תסמכי על עצמך. הכל יהיה בסדר! 
את חייבת לצלול ולשחרר את הליש"
בגלל שידעתי שאני שניה לפני אפיסת כוחות, הסתכלתי לפני מסביב, ראיתי פועלי בניין באי מעלי.
סימנתי להם שיראו אותי כמה פעמים (בין עוד כמה נסיונות) והחלטתי לנסות פעם אחרונה וצלול ממש להחזיק את עצמי מתחת למים עד שאחרר.

ידעתי שיש סיכוי שאתעלף בשלב כזה. אז דאגתי שהם יראו אותי. כדי שאם זה יקרה יהיה מי שיחלץ אותי.
לקחתי נשימה עמוקה וצללתי.
הכאבים מהשפשושף בסלע לא הפריעו לי, לא חשבתי על כלום. רק לשחרר אותו.
והפעם הצלחתי! 

יצאתי לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי ללכת לכיון הריף.
הרגשתי שאני חייבת שניה להיות עם החלק העליון מעל המים. להרגיש "יבשה" הסתכלתי מסביב.
וחשבתי על דרך פעולה. "מה עושים במצב כזה?" 
חשבתי לשחות לצ'נל (איפה שלא נשברים גלים) ולשחות לסירה. 
בגלל שהייתי באפיסת כוחות ניסיץי לסמן להם שוב..
כי אני צריכה לשחות את כל זה.. ויש סיכוי שיגמר לי הכח.

גם הפעם הם לא ראו אותי.
משהו בהרגשה הזאת הייתה קשה לי. 

שוב סלקתי את המחשבות האלה בכוח. 
"לא נורא, את יכולה לסמוך על עצמך ולחשוב על משהו" נזכרתי בפועלי בנין. הסתכלתי הצידה וראיתי שיש פיגומים של הבניה והם יורדים לתוך המים.
חצי שחיתי חצי הלכתי לשם.. מדי פעם בא קצף שהעיף אותי על הריף לא יודעת אם הוא היה חזק או שכבר אני הייתי חלשה.
הנפילות הוסיפו לי עוד כמה סימנים על הישבן :) 
ואז הגעתי לפיגם. 
נחתי שם לרגע.
הבנתי שלפועלים שראו אותי יש דרך ארוכה לעשות את כל הסיבוב ולהגיע אלי.
החלטתי להמשיך ללכת לכיוון.
בנתיים סמכתי על עצמי ואני כמעט בחוץ.

"חבל שלא שמתי שתי נעלי גלישה היום, ההריכה על הריפ הייתה הרבה יותר פשוטה" 
התחלתי ללכת בכאבים על הריף לכיוון המעבר לאי. 
הגעתי לסופו! ממש טיפוס קטן על כמה סלעים שיש שם, נראה שיד אדם עשה את זה כדי למנוע מעבר של מים.
ואני שם.
הסתכלתי על הסלעים, הם היו מלאי סרטנים.
חייכתי לעצמי "ממש היה חסר לסיפור הישרדות הזה גם כמה סרטנים, טוב שלא הגיע גם כריש במים" 
זרקתי קצת מים עשיתי רעשים ותנועות עם היד שיפנו לי קצת את הדרך.. ועליתי" 
הייתי רגועה ובשליטה מהרגע שהייתה לי תוכנית.
עליתי בשביל לכיוון האי הבחור שם כבר היה בדרך אלי.
יצאתי אליו כמו שורדת אמיתית, בלי גלשן, נעל גלישה אחת ורגל עם דם. 
הוא סימן לי ללכת איתו, ושאל :
"איפה הגלשן שלך? איפה הסירה שלך? עם מי את פה? את בסדר?" 
ברגע שהוא שאל את השאלות הבנתי שאני בסדר.
התחלתי לבכות.
הרשתי לעצמי לשחרר את השליטה שהייתה מאוד נחוצה בסיטואציה לפני כדי לחשוב צלול ופרקטי.
הוא הביא לי מגבות לנגב את הדם. 
הגיעו עוד אנשים ששאלו אותי עוד שאלות.
השאלות שבעיקר הפריעו לי היו איפה הסירה שלך? עם מי הגעת לפה?

אני בוכה, ומרימה את המבט מסתכלת סביב.
פתאום אני רואה איפה אני נמצאת.
ריזורט מטורף בתוך האי יש עוד אי קטן מוקף במים טורקיז צלולים ועצים ירוקים.
לא עניתי על השאלות כל מה שיצא לי זה 
"איזה יפה פה" הוא הסתכל עלי וחייך.

הסברתי לו איפה הגלשן.
הוא רצה לקחת אותי למרפאה באי המקסים באמצע אבל דאגתי שמחפשים אותי וביקשתי לחזור.
הוא הוביל אותי בשביל היו כמה סירות קטנות.
ביקש שאעמוד על המזח ואחכה.
בנתיים נהנתי מהנוף...
כל כמה דק' הוא והאנשים מסביב בודקים שאני בסדר ומתנצלים שאני צריכה לחכות כמה דק'.
בנתיים מישהו מהם הלך לחפש את הגלשן שלי.

שנים מהם החזיר אותי לסירה.
קצת פצועה.
אבל חיה ומודה.

מודה על כל מה שלמדתי בשנתיים האחרונות, על הקור רוח, על השליטה במחשבות, על היכולת לראות את המקום המדהים הזה.
שינוי הקשב תשומת הלב כדי למנוע מהסיפור להפוך לחרדה.
ובעיקר על התפקוד במצבי לחץ.

אחרי שנחתי חזרתי בערב למים.
זאת תמונת הניצחון שלי

הכנס טקסט כאן