פעם, כשהתחלתי ללמוד מכירות מחשבים, המרצה חילק את הלקוחות ל"טייפים". (type)
לכל טייפ היה שם כמו דמות בסיפור והוא ליווה אותו מרגע הפגישה ועד לקניית ההמשך.
היו שם, למשל:
"ורד" – קלה למכירה, רווחית, אבל בשירות? קטסטרופה. הבוס שלי היה אומר:
"צפה פגיעה - זו ורד. אל תגיד שלא הזהרתי."
"שטר" – שולף השטרות.
"תן לי את הכי טוב לילד."
סוגר עסקה במקום, בלי למצמץ.
"הקבצן" – נראה כאילו אין לו גרוש, אבל בסוף יוצאת ממנו העסקה הכי גדולה בחודש.
"דבורת הדבש" – לא מבין במחשבים, אבל חכם. עובר בין חנויות, אוסף שאלות מהמוכרים, ואז מגיע אליך עם רשימת חקירה.
הבוס היה מתמוגג:
"שאלות מצוינות! תגיד, במה אתה עובד? יש לך ילדים? ואשתך, מה היא אומרת?"
וככה הופך אותו לשגריר שמביא עוד אילים (אולי יהיה לקוח) מהטלפון שלו.

הקורס לא הפך אותי למוכר גדול, אבל כן לאיש שירות מעולה.
ואז פתחתי את "מרכז שץ". שם המנטורית שלי הייתה…
אמא. שלי יהודית.
היא מכרה פי אלף יותר טוב ממני, עם חיוך קטן וזיק בעיניים.

יום אחד קראו לי למילואים — שלושה שבועות. הלב נפל לי.
"אמא, מה אני אעשה? הכסף מהמילואים לא יכסה אפילו חצי מההפסד!"
היא חייכה:
"לך תהנה. מגיע לך חופש. אני כבר אסתדר."
למזלי, למרות שלא היה אז טלפון סלולרי. היא מצאה דרך להשיג אותי גם דרך המפקד שלי.
תוך שעה היא הפכה אותו לחבר קרוב.
"אתה בכלל נשוי? יש ילדים? נו, ומה אשתך אומרת.... אמא שלך היא לא ....?"
(כן, ממש דבורת דבש).

ופתאום גם כשאני במילואים עקומת המכירות שלי טסה למעלה.
אמא עבדה בשיטה פשוטה: שילוב של "שטר" ו"דבורת הדבש".
"כמה יש לך להשקיע במחשב?"
הלקוח שולף, היא מחייכת, סוגרת, ואז מתקשרת ליבואן (הבוס שלי לשעבר).
מזמינה מחשב, התקנה, הדרכה בבית הלקוח מעכשיו הלקוח המרוצה "חבר" וממליץ לחברים
אמא פשוט אספה את העמלה השמנה מהיבואן .
אלה היו המילואים הכי רווחיים שלי — וגם הכי קצרים.
המפקד שלי שחרר אותי לפני הזמן, אחרי שיחת טלפון אחת מאמא שלו:
"הבן של יהודית צריך לעזור לה לספור את הכסף." 😄

לזכרה של יהודית שץ ז"ל, שנפטרה בשנתה, בחיוך.