למחרת, כשהביאו התלמידים שקית ניילון ושק תפוחי אדמה, הטילה עליהם המורה משימה: "על כל אחד שעשה לכם משהו רע במהלך החיים ולא סלחתם לו על כך, בחרו תפוח אדמה אחד, רשמו עליו את שם האדם והכניסו לשקית הניילון".

אספו התלמידים את תפוחי האדמה שהביאו, כתבו עליהם והכניסו לשקית - כפי שהמורה ביקשה. מיותר לציין שחלק מהשקיות היו כבדות... מאד.

היו כאלה שכתבו שמות של ילדים מהגן ומבית הספר היסודי שרבו איתם, או דמויות אחרות מחייהם שנטרו להם טינה עם הזמן. כולם רשמו שמות על תפוחי האדמה והכניסו לשקיות הניילון האישיות שלהם.

"כעת", אמרה המורה "סחבו את השקיות איתכם לכל מקום שתלכו במשך חודש שלם".

כמצוות המורה, סחבו התלמידים את השקיות איתם לכל מקום במשך חודש שלם: לבית הספר, לחוגים, למגרש המשחקים ואפילו איתם למיטה...

הטרחה שבסחיבת השקיות הבהירה היטב לתלמידים מהו ה'משקל' שהם נושאים עימם לכל מקום.

בסוף החודש כנסה אותם שוב המורה ואמרה להם: מטאפורה זו מתארת בצורה הטובה ביותר את המחיר שאנו משלמים על שמירת הכאבים והכעסים לעצמינו, ועל גישתנו השלילית למצבים שונים".

"לעיתים אנו חושבים שלסלוח לאנשים זו "מתנה" שאנו נותנים להם...
עכשיו זה ברור כי סליחה זו מתנה שאנו מעניקים לעצמנו, אנו מנקים את ליבנו מטינה כדי להיות מאושרים ושמחים יותר. למה אנחנו צריכים לסבול בגלל טיפשותם של אחרים ?!
החיים קצרים מדיי כדי לבזבז אותם על טינה וכעס..."

המשימה הזו נראית קלה כשהיא כתובה כאנגדוטה, אולם, רובנו יודעים שאין זה קל לסלוח לאחרים על פצעים שאנחנו סוחבים איתנו. אני מזמינה אתכם להתקשר אליי ולכבד אותי להצטרף אליכם בתהליך האישי שלכם כדי להקל על הנטל ולאפשר להגיע לסליחה המיוחלת.

מאיה קריכלי

פסיכותרפיה גופנית