נולדנו בלי האוטיזם הזה, הוא אפילו לא היה אורח בבית.
כשליטפתי בטן עגלגלה ודיברתי אליו, אל האוצרי שלי, לא חלמתי שיגיע יד ביד עם האורח הזה. וכשהוא נולד והסתכלתי בעיניים הגדולות והיפות שלו, הבטחתי לו את העולם. אהבתי אותו, מאותה נשימה, עד כלות. אותו ואת האורח שהביא איתו. הזמן עבר והאורח התמקם ומצא לו בית, אבל אנחנו, שנולדנו בלעדיו, לא הצלחנו לתקשר בתוך בליל חוסר התקשורת הזאת.
התבלבלנו, התייאשנו, נעצבנו עד מאד. כאמא, רגשות האשם כמעט כילו אותי. הרגשתי איך היד הקטנטנה שלו מאבדת מאחיזתה, מחליקה ממני אל תהום שממנה לא אצליח לחלצו. האורח פתאום הפך למן מפלצת בארון. ימים ולילות של בכי אין סופי ואבל. הרבה אבל. כתבתי אין סוף פוסטים מיואשים, בעילום שם ובשם חשוף לחלוטין. בפרטי ובקהילה התומכת.
יום אחד קיבלתי הודעה מחוייכת. "הכל יהיה בסדר. את לא לבד. אני יכולה לעזור לך. רוצה לדבר?"
דיברנו שעה לפחות בטלפון, עד שהיא הציעה שנפגש. מהרגע שראינו אותה, ידענו שהיא תגרש את המפלצת. והיא, בחיבוק חם, בצחוק מתגלגל עם המון תלתלים, חן וגומות הושיטה לנו יד ועזרה לנו לדבר בשפה שלו. לקבל אותו בחיבוק, היא לימדה אותנו ליצור תקשורת עם הילדון האהוב שלנו, להנות ממנו ואיתו, לימדה אותנו להכיל את האורח ולהבין שהוא בן בית. חלק מהמשפחה. חלק מהקסם הזה שנקרא יותולי ולפעמים קוראים לו תוקתוק, או יותם. והוא תמיד, מאז ומעולם היה וישאר בדיוק אותו יותם עם כוכבים מנצנצים בעיניים הגדולות, כמו באותו מבט ראשון. קרן הכניסה לבית שלנו המון שקט וקבלה, המון כלים ועובדת קשה כדי לגרש מפה את מפלצת האשמה. אין לי מילים כדי להגדיר את קרן ומי היא עבורינו. יכולה רק להמליץ לכולם. תכירו את Keren Ovadya (קרן עובדיה ליווי משפחות לילדים על הרצף).
דברו איתה !!!!