כמה פינטזנו איך תיראה המשפחה המושלמת שנקים.... ומסתבר, שהמציאות אינה העתק-הדבק, אלא אינספור אילוצים משפיעים עלינו כהורים למתבגרים. התמונה מבקשת שלא נשכח איך הכל התחיל.

לדוגמא: כאשר מגיעים הביתה בתום יום עבודה, ממתינה לנו משרה שנייה.

איך לוקחים בפרופורציה את כל המטלות שהתרגלנו לבצע כמו עזרה בשיעורי בית, סדר וניקיון, הסעות לחוגים תוך כדי היתקלות בפרצוף חמוץ? אכן, מציאות קשוחה. )-:

אנחנו משוכנעים שזהו תפקידנו, שזו האחריות שלנו כהורים וכמבוגרים האחראים. אמממה....מה?

ממש לא.

שום דבר בחיים אינו מובן מאליו. אנחנו לא נמצאים כאן כדי לרצות, כדי לשרת, כדי לחטוף בומבה בבטן ממבט קשוח או מזלזל של המתבגר שלנו.  מה עושים?

מתחילים בשיח, לא בהטפה. משתפים בתחושות, מתעניינים בו ושואלים שאלות רכות, כאלו שלא יגרמו לו להתגונן, אלא פוצחים בדיאלוג מקרב, מסביר, שואל, דיאלוג ולא מונולוג!

מותר לי כהורה להיות עייף, עצוב, מתוח אחרי יום עבודה. בוא נבנה ביחד מערכת יחסים עם דף חדש, מכיל, מציע, מקשיב להצעות שלו ונגלה אמפטיה הדדית ושיח מסוג חדש של אנחנו כאן איתך ולא נגדך.