בתהליך..המתן בבקשה.

קטי פישר - כתיבה יוצרת עריכה ספרותית סופרת / בלוג

"בורא פרי הגפן" סיפור קצר פרי עטי.

25/06/2010 09:04


  • בורא פרי הגפן


     


    מאת: קטי פישר


     




        
    עונה טובה, הקיץ הזה לא רואים את הגפן מרוב ענבים! ציין אביה בהשתאות כשידיו ממששות את העלים הירוקים הגדולים ומלטפות את האשכולות. בואי תראי איזה גודל יש לכל אשכול, איזה צבע !
     פרימה ! פעם ראשונה מאז ששתלנו את הגפן הזאת כאן הם כאלה. את עוד תראי, כל זה יגדל עוד ועוד ומי יודע אולי אפילו נוכל לעשות מהם יין ולברך:
    "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן".



        
    הוא קטף אשכול ביד בוטחת, הוריד ענב והושיט אל פיה של לילי, העומדת לידו, וזה נפער בהתמסרות ובלע אותו ואת הבאים אחריו, ממש כמו אז שם, בגינת הבית באורדיה. הענבים שם היו יותר טעימים, מה אבא מתלהב כל-כך, אלה חמוצים, חשבה לילי לעצמה, גם הגפן הייתה הרבה יותר
    גדולה, שתי שורות ארוכות ארוכות, כשנכנסים לא רואים את הסוף, כשיוצאים מגיעים ישר לשיח הפטל ליד שובך היונים.



         
    היא אהבה להתחבא מאחורי השיח הזה. שם היא הנסיכה בארמון המפואר ביותר בתבל. יש לה סייח קטן חום עם כתם לבן גדול על האף, איתו היא משחקת בכל רגע שרק עולה על רוחה וסוס לבן שעליו היא דוהרת לעיתים במרחבי דשא אין סופיים כאשר שערה המתולתל והבהיר מפוזר ומתעופף ברוח
    לכל עבר. והנה הם בחורש סבוך וקודר, העצים הופכים לפתע למכשפות השורקות דברים סתומים ובציפורני זרועותיהן הארוכות והעקומות מנסות לתפוס אותה. מפוחדת קצת אך מיד לוחשת את מילות הקסם 
    שאביה לימד אותה ללחוש בעת צרה וסכנה ואז מופיעה חרב גדולה ונתלת על מותניה. היא שולפת אותה במהירות וכורתת ביד רמה את הענפים המסורגים, את ראשי המכשפות והציפורניים החדות, מדלגת על כל המכשולים אשר בדרכה, עוברת את החורש ודוהרת מעלה במעלה ההר, עד פסגתו הקרחת.
    הרוח מכה בה בעוצמה ושמלתה הלבנה מתבדרת לכל כיוון. היא עוצמת את עיניה ויחד עם הסוס מתמזגת איתה. היא יודעת שהנסיך צריך להגיע וכשתפקח את עיניה הוא יהיה שם.
     עיניה נפערות והוא עומד לפניה על גבי סוס שחור, שערותיו שחורות וחלקות, לבושו כהה ומכופתר, חרבו מעוטרת ומשובצת באבנים טובות ומגפיו החומים על דורבנותיהם, בוהקים. השמש יוקדת על פניהם ואורה החוזר מפני הים השטוח למרגלותיהם, כמו ממראה, מסנוור
    אותם. הם אוחזים ידיים ויורדים רכובים על סוסיהם בפסיעות נינוחות לחוף ומדלגים לאיטם זו לצד זה כאשר הזנבות של אלה נוגעים ומתערבבים זה עם זה.



        
    קולה המחפש של אימא  נשמע ברקע, היא לא עונה. קולה נמוג ולילי נותרת לנפשה. 



        
    גם כאן ביקנעם בגינה החדשה, שתלו שיחי פטל  ביחד עם אבא. הוא חפר, הניח בבורות הקטנים את השיחים ולילי כיסתה באדמה והידקה חזק, חזק. היא השקתה אותם לפי ההוראות, בדקה לעיתים קרובות, אך השיחים משום מה נראו קטנים ולא היה שם מקום לחלומות.



       
     גם לשכנים שלהם כאן, הייתה סככת גפן גדולה במרכז גינתם. אביה אמר שזו גפן ותיקה מאוד שיש לה הרבה שנים. באותו הקיץ, אחיה של השכנה בא לבקרם. איש גדול, עורו היה שחום ושערו שחור, הוא ישב ליד רבקה השכנה במרפסת ושניהם נראו עסוקים בשיחה
    ובפיצוח גרעינים. לילי לא ראתה אותו לפני כן מעולם.  



        
    בואי נשחק עכשיו במחבואים הציעה בתיה הבת של רבקה.



        
    כן, כן, הצטרפה גילה אחותה בהתלהבות.



        
    טוב, אז משלוש יוצא אחד, אבן נייר ומספריים מי מנצח בין השניים, אכלת אותה! לילי את העומדת, את צריכה לחפש אותנו. אחת, שתיים, שלוש... לילי ספרה באיטיות עד עשר והסתובבה.



        
    מצאתי אותך, אחת, שתיים, שלוש - הוא דפק בכף ידו הגדולה על העץ שלידו עמדה, כשהוא מגיח במפתיע מאחוריה.



        
    אז מה את אומרת, אולי תבואי איתי לסככה לטעום מהענבים האדומים הסגולים שעכשיו הבשילו, כדאי לך.



        
    אני באמצע מחבואים.



        
    זה ייקח רק רגע. ולילי הלכה  אחריו.  



        
    תראי כמה הם יפים, הנה לך, תטעמי כמה הם עסיסיים והוא מושיט לה ענב אחר ענב היישר לתוך הפה. לילי התמוגגה לטעמם, הם הרבה יותר טעימים מאלה בחצר שלנו, ציינה לעצמה. ולאחר ענב ועוד ענב, ידו החלה גולשת כלפי מטה ומטיילת לה על החזה ועל הבטן.



        
    היא נסה על נפשה בבהלה היישר לתוך הבית של השכנה, הוא רץ אחריה, 
    כמעט השיג אותה, ככל שהגבירה את מהירות רגליה כך גם הוא, כאילו מישהו קשר אותו אליה. היא נמלטה לתוך אחד החדרים בבית, הוא בעקבותיה, היא נפלה על מיטה בה נתקלה, הוא אחז בה בחוזקה וצחק צחוק של ניצחון.



        
    מה את בורחת ממני! והדביק את פיו אל פיה, זיפי זקנו דקרו אותה, לשונו ניסתה לפרוץ בכוח את מחסום שפתיה החתומות. רגליה רעדו ונעו בלי שליטה, הלב דפק הלם בחוזקה במהירות מסחררת, כמעט זינק החוצה, הבטן התכווצה, הרוק הרטוב והדביק מהפה שלו עורר בה גועל עד כדי
    בחילה, בא לה  להקיא.  



        
    קולה של רבקה השכנה נשמע בחלל הבית.



       
    הרצל! איפה אתה, לאן נעלמת? הקפה מתקרר.  הוא הרפה ממנה ועזב את החדר בפסיעות מהירות.



        
    היא יצאה מהבית ופנתה אל החצר.



        
    איפה נעלמת? קראה אליה גילה.



        
     הייתי בשירותים ומיהרה להצטרף אליהן. קולה של אמה המחפש אותה נשמע ברקע.



        
    לילי, הביתה, כבר מאוחר, הגיע זמן לאכול ארוחת ערב.



        
    אני באה אימא, ומבטה קפא למראה השמש השוקעת לתוך שמיים הצבועים בצבע יין אדום התלויים מעל הסככה. היא הגיעה בריצה הביתה ופנתה לכיוון חדרה.



        
    רגע לילי, מה עם שלום ומה נשמע, שחקתם יפה? אמה נגשה אליה, חבקה אותה ונשקה למצחה.



        
    קרה משהו? איזה דפיקות לב יש לך.



        
    כלום, רצתי.



        
    אבא יגיע הביתה בלילה מתי שהוא, הוא נסע בענייני עבודה, לא נחכה לו לארוחת הערב. ומה רוצה הנסיכה שלי לאכול הפעם?
      



        
    אני לא יודעת, אני לא  רעבה, אולי יותר מאוחר.



       
    מה זאת אומרת יותר מאוחר, מתי? לילי שנתה כיוון ורצה לחדר האמבטיה, סגרה את הדלת מאחוריה מבלי להשיב לאמה, פתחה את ברז המים בכיור, שטפה את פניה ושפשפה את שפתיה בסבון כמה פעמים, נגבה הרבה פעמים ואחר-כך רצה לחדרה, סגרה את הדלת אחריה, לקחה את אחת הבובות וחבקה
    אותה חזק אל ליבה.



        
    אל תפחדי, אין לך ממה לפחד, אני אשמור עליך, אני תמיד אשמור עליך.



        
    לילי, אפשר להיכנס?  קולה של אמה נשמע שוב מאחורי הדלת.



        
    כן, ענתה לילי והניחה את הבובה על המיטה.



        
    הדלת נפתחה ובפתח אמה אוחזת בידה האחת קערה קטנה עם ענבים.



        
    אולי בכל זאת תאכלי לפחות את זה? הם מהשכנים, רבקה הביאה היום בבוקר כמות גדולה, היא אמרה שיש להם הרבה, הם מאוד טעימים, אני משאירה לך אותם כאן בחדר. והיא הניחה את הקערה על שולחן הכתיבה ויצאה.



        
    לילי אחזה בקערה, בה היו מונחים שני אשכולות ענבים, תלשה ענב מהאשכול האחד, אחר-כך עוד אחד מהאשכול השני, הושיטה אל פיה ועצרה במחצית הדרך. היא נעצה בהם את מבטה ותוך כדי כך סגרה את אצבעותיה על שני הענבים - קמצה את ידה לאגרוף והדקה חזק בכל כוחה. כעבור רגע
    אחד או יותר, שחררה את אצבעותיה באיטיות והמשיכה להביט בענבים המעוכים ובסימנים האדומים שהשאירו ארבעת ציפורניה בכף ידה. בכריות של אצבעות ידה השנייה היא הוסיפה למעוך את הענבים עד שהגרעינים והקליפה הופרדו לגמרי מליבת הענבים והמיץ נמרח על כל כף היד. וכל אותו הזמן,
    לא הסירה את מבטה מידה המלוכלכת בשרידי הענבים, כאילו המבט דבק במעשה ידיה. לאחר שהות ארוכה, ניתקה את מבטה, הסתובבה לכיוון העציץ שבחדרה והעבירה את כף ידה המוגעלת על קצה דופן העציץ כך שהגרעינים, הקלפיות ושאריות בשר הענבים נפלו לתוכו. בידה השנייה כיסתה במעט אדמה,
    שלא יהיה להם זכר. את שארית הרטיבות הדביקה, שעוד נותרה על ידה, היא נגבה בשמלת הבובה. לאחר כל אלה, פתחה את החלון, הזיזה את הרשת, הרימה את הקערה והשליכה את שני האשכולות הנותרים, החוצה אל החצר. היא סגרה את החלון ויצאה מחדרה כשהקערה הריקה בידה ופניה אל הכיור במטבח.
    אמה עמדה שם ושטפה כלים.



        
    אימא, את יכולה לשטוף גם את הקערה הזו, והניחה את הקערה על השיש, סמוך לכיור. אמה אספה את הקערה ובלי אומר שטפה אותה יחד עם כל שאר הכלים.







    פורסם בירחון הספרותי "מאזניים".



        
          



     



     


תגובות

קטי פישר

כתיבה יוצרת, עריכה ספרותית,...