רוב מעשה האדם מדותיו והנהגותיו הם פרי חינוכו. המושג חינוך משמש כאן במובנו הרחב, וכולל כל מה שהאדם לומד מסביבתו וממגעו עם הבריות. (מכתב מאליהו)

חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה  (משלי, כב', ו')

חנוך לנער - מנעוריו ירגילהו לשלמות בדעות ובמעשים ובמדות, כי הרגל הנעורים ירשם בנפש, ויחנכו לפי טבעו מה שהוא לכך. (המלבי"ם)

במשפט קצר אחד, מלמד אותנו שלמה המלך, החכם באדם, את כל תורת החינוך על רגל אחת. על פי שלמה המלך, המדד להצלחה בחינוך ילדים הוא האופן שבו הם ינהגו גם כשהוריהם ומוריהם לא יהיו בסביבה. ימי הזקנה מייצגים נאמנה את אותם ימים ואם לא יסורו מחינוכם במהלך חייהם עד ימי זקנתם וידבקו בערכים ובהתנהגויות הראויות שהושרשו בהם בקטנותם, אפשר יהיה לומר שיעד החינוך הושג בהצלחה.

טיפ חשוב נותן לנו שלמה המלך גם לאופן שבו יש לחנך את הילדים -"חנוך לנער על פי דרכו", משמע, שמטרת החינוך אינה לשנות את אופי הילד אלא לנתב את חינוכו על פי אופיו המיוחד רק לו. כל ניסיון לכפות על הילד את דרך החינוך על פי אופי ההורה או המורה\מחנך יהיה מתכון לכישלון מאחר וכל אדם בא לעולם עם אופי ייחודי משלו, עם נטיות, רגישויות ויכולות מוגדרות של גוף ושכל שמרכיבים את אישיותו הנבדלת.

הרב הירש נותן דוגמא לחינוך מוטעה של יצחק ורבקה שניתן לבניהם יעקב ועשיו:

וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים (בראשית).

טעותם המרכזית של יצחק ורבקה הייתה, על פי הרב הירש, ההתייחסות השווה לשני בניהם, השונים זה מזה באופיים ובנטיותיהם כרחוק מזרח ממערב. על סמך הפסוק מספר משלי, מסיק הירש כי יש לחנך כל ילד ונער באופן מיוחד ואישי, בהתאם לעתיד הצפוי לו על פי נטיותיו, אותן יש לאבחן כבר בגיל הילדות, מוקדם ככל האפשר.

"כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות, תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם ושכחו כלל גדול בחינוך: 'חנוך לנער על פי דרכו' וגו'. יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו..."(הרש"ר, פירוש התורה, בראשית, כה, כז(

יצחק ורבקה נכשלו בזיהוי אישיותו המיוחדת של עשו, והעניקו לו חינוך שלא התאים לרוחו.

"המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי החיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה - מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל"

הרש"ר הירש ממשיך ומתאר את ההחמצה הגדולה בכך שכוחותיו של עשו אינם מגויסים לעבודת ה' אלא נותרו מחוץ לעבודה זו. מטרה נעלה זו של עבודת ה' יכולה להיעשות בדרכים שונות, על ידי בני אדם שונים, ובניצול כוחות נפש שונים:

"התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגוניות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגוניות דרכי חייהם."

המשימה העיקרית היא לזהות את התכונות הטבועות בכל ילד, ולחנך אותו באופן ייחודי בהתאם לתכונות אלו.

מפסידי החינוך

קיימים שני מפסידי חינוך שורשיים הנובעים ממקור אחד שהוא הקיצוניות. למרות שחכמי ישראל סללו עבורנו את שביל הזהב האמצעי – את הדרך הממוצעת והמאוזנת לנהל בה את חיינו (כמו להיות נדיב ולא פזרן או קמצן, להיות אמיץ ולא מעז או פחדן), בנושא החינוך אנו נכשלים במציאת אותו איזון ונדבקים לקצוות של מתירנות או קפדנות יתרה ושל תלות או עצמאות. על מנת למצוא את האיזון הנכון בחינוך עלינו לטפל בשני מפסידי החינוך על פי שביל הזהב שלימדונו חכמי ישראל:

1. לשים גבולות וגדרים ולא לאפשר מתירנות או לנהוג בקפדנות יתירה.
2. לתת תמיכה ומקום להתמודדות ולא לגרום לתלות מוחלטת או להעניק עצמאות מלאה.

גבולות וגדרים בחינוך:

אחת המסקנות של "חכמי החינוך" המודרניים בדורות האחרונים הייתה ששיטות החינוך שהיו מקובלות בדורות קודמים סבלו מנוקשות יתירה, היו חסרות רגישות ודיכאו את התלמידים. הפתרון שלהם היה (ועודנו) לעבור לקיצון השני, לשוויוניות מוחלטת בין הורים וילדיהם ובין מורים לתלמידיהם. גישה קלוקלת זו נובעת מניסיון כושל לתקן "עוולות" מן העבר אך בעיקר מבלבול בין המושג שוויון כערך נאצל אצל בני האדם לבין התפקיד הנכבד שהוטל על כתפי ההורים והמורים להיות מחנכים ילדים. לא פלא שבדורות האחרונים קיימת פחיתות כבוד כלפי ההורים והמורים מצד הילדים שמשוועים לגבולות וגדרים ומקבלים במקום זאת חברים במקום מחנכים.

אחד הנזקים בחינוך ילדים היא התובנה השגויה שאומרת שאם ילד יקבל את כל מה שירצה וכל משאלותיו יתגשמו, הוא יהיה ילד מאושר יותר. אנו כהורים אמנם רוצים עבור ילדינו את כל הטוב שבעולם ושלא יחסר לו דבר, אך תוצאות מעשינו גורמים להיפך הגמור. המילה חוסר אמנם יוצרת קונוטציה שלילית אך למעשה היא זאת שיוצרת ציפייה להשלמתה ולכן מהווה תנאי הכרחי לסיפוק ואושר. מעבר לכך, הילד עלול להתרגל לעובדה שכל צרכיו מתמלאים בכל עת שיחפוץ ובחייו הבוגרים ייתקל לא פעם במקרים שבהם לא יקבל את מה שהוא ירצה ואז תסכול, מרירות וכעס ימלאו את נפשו. חינוך נכון מלמד את הילד לדחות סיפוקים, לטרוח עבור השגת צרכיו ורצונותיו ולדעת להכיר תודה על קבלת דבר מה מן הזולת.

מן הצד השני, אלו המקפידים על חינוך ילדים עלולים לגרום להם לצלקות נפשיות שילוו אותם במהלך חייהם וישפיעו על התנהגותם. לימדונו רבותינו "שלא יקפיד מדי אדם בביתו או חינוכו פן שכרו יצא בהפסדו." דוגמא קיצונית לכך מדברת על רבי יהושע בן פרחיה שהואשם בקפדנותו היתרה עם תלמידיו להקמת הנצרות:

"תנו רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת... ולא כיהושע בן פרחיא שדחפו לישו הנוצרי בשתי ידיו, מה היה המעשה ביהושע בן פרחיה ... עמד ובא (יהושע) ונזדמנה לו אכסניא אחת. עשו לו בה כבוד מרובה. אמר: כמה יפה אכסניא זו!  אמר לו (ישו): רבי, עיניה טרוטות (מכוערות). אמר לו: רשע, בכך אתה עוסק? הוציא 400 שופרות והחרימו. בא לפניו כמה פעמים, ואמר לו: קבלני (בתשובה( לא היה שם לב אליו. יום אחד היה קורא קריאת שמע. בא לפניו. חשב לקבלו (הראה לו בידו (שימתין עד שיסיים את התפילה. הוא חשב: הוא דוחה אותי. הלך והעמיד לבנה והשתחווה לה. אמר לו: חזור בך!  אמר לו: כך מקובלני ממך: כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ואמר מר: ישו כישף והסית והדיח את ישראל..." (סנהדרין קז, עמ' ב)

תמיכה ומקום להתמודדות – חכמת החינוך:

תלות מוחלטת בהורים ובמורים גורמת לילד להפוך לסוג של רובוט צייתני העושה את דברי מחנכיו באופן מכני ללא הכרה פנימית והפנמה של הדברים. כשהורה מכתיב לילדו את התשובות לשיעורי הבית שקיבל במקום להנחות ולהתוות דרך למידה להשגתן או מסדר את החדר המבולגן שלו במקום לסייע לו בסידורו בכוחות משותפים, לא מתקיימת פעולת חינוך מקדמת שתעצב את הילד להתמודדות ראויה בחייו העצמאיים.

מצד שני עודף עצמאות ללא ליווי ותמיכה יגרמו לנתק בין הילדים להוריהם ובין התלמידים למוריהם. מאחר שבעולם הזה אין מצב של ריק וכל בור מתמלא או בזהב ויהלומים או בנחשים ועקרבים, הילד "העצמאי" שלנו ימלא את תרמיל החינוך שלו מן הסביבה כי:

"האדם מסתגל לסביבתו, ומחקה גם בלא יודעין את אנשי סביבתו. הכל משפיע עליו בלי הפסק, רבותיו, חביריו, כל שאר הבריות שפוגש, וכן הספרים שהוא קורא, וכל אשר הוא רואה" מכתב מאליהו.

ובמידה ומסתובב הילד "העצמאי" בחברה לא טובה, רואה סרטים וקורא ספרים המשחיתים את הנפש וגולש באתרים מפוקפקים ברשת האינטרנט, מה לנו כי נלין על דרך חינוכו.

כשתגדל תבין:

ילדים סקרנים מטבעם ומבקשים את חכמת המבוגר שרואים בו כמאגר בלתי נדלה של תשובות לכל השאלות. אל לנו לפטור את שאלות ילדינו במענה של "כשתגדל תבין" כדי שאור שכלו לא יכבה ותשוקתו לדעת וללמוד לא ידעך. אנו עושים זאת לא פעם בגלל שאין לנו את הסבלנות הנדרשת לחנך את ילדינו "הנודניקים" לחכמה, בינה ודעת וגם כי אנו מחליטים עבורם מה הם יכולים להבין ועד כמה אנו מוכנים לשתף אותם בעולם של המבוגרים.

מאחר שהסקרנות ופיתוח כוחות השכל מתחילים מילדות נדרש מאתנו כהורים ומחנכים לשתף את ילדינו במאורעות חיינו, בהתייחסותנו לגביהם ובקושיות העולות מצדם באמצעות הסברים ושיחות. השיתוף מביא לקרבה והקרבה מביאה לפתיחות, ללמידה ולחינוך ראוי.

עונשים חינוכיים

גם בהתייחסות כלפי עונשים בתהליך החינוך יש את שתי הקצוות. מצד אחד יש את אלה הפוסלים כל סוג של ענישה, לא במעשים ולא בדיבורים, גם כאשר הילד מגזים שוב ושוב בהתנהגויותיו השליליות ומצד שני יש את אלה האומרים ש-"ללא מכות הילד לא יתחנך" ועל פי השקפת עולם זו מחנכים את ילדיהם או את תלמידיהם.

חכמי ישראל מלמדים אותנו שאלה ואלה טועים. אלה המכים על כל מחדל של הילד מצד אחד מאבדים את כושר ההרתעה שלהם למקרים הבאים כי הילדים מתחסנים ומתרגלים למצב ומצד שני אין בכך מן החינוך אלא רק פחד מצד הילד שלא לבצע פעולות מסוימות תחת עינו הפקוחה של ההורה או המורה אבל יעשה ככל העולה על רוחו כאשר יהיה לבדו.

"אסור להאדם להטיל אימה יתרה בתוך ביתו, כי הרבה קלקולים באים על רוב מורא" (גיטין ו', ב'). אין לך דבר המקלקל את היחס הלבבי בין אבות לבנים כמו רוב מורא. כשהילדים עוד רכים, על האבות לדאוג ליום שבו יעמדו על דעתם, פן ח"ו מהתקבץ רשמים שליליים, מרוב פחד והטלת אימה בבית – יבעטו בהוריהם ויכלו לדרכם! (עלי שור, חלק א' עמ' רס)

גם אלה הנמנעים מן הענישה חוטאים לתפקידם כמחנכים. על הילד להבין שלא הכול מותר ובמידה ויפרוץ את הגבולות והגדרים יצטרך לתת דין וחשבון על מעשיו. במידה וילד גדל בבית ללא ענישה כלל עלול הוא לחשוב בטעות שאין דין ואין דיין והעולם הפקר. איך יוכל ילד לקבל אחריות על מעשיו כשלא קיים מקל לצד הגזר?

תנאים לענישה על פי תורת ישראל:

"אם פעם יש הכרח בעונש, יש לדעת: "חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר" (משלי, יג', כד') – הרבה דברים הנם בגדר שבט: גם מבט זועף, גם העמדת פנים של אכזבה הנם בגדר שבט... "מוסר" הוא מה שנוגע ללבו של הבן, ולבו הרך של התינוק מתפעל מאוד מהבעת צער כל-דהי מצד הוריו! (עלי שור, חלק א' עמ' רסא)

1. הענשה מתוך אהבה: "כשמכה את בנו לא יכהו מכת אויב דרך כעס, רק כוונת ההכאה תהיה להצילו מן העתיד ולא יעוול עוד את דרכיו. וכשרואה שרבה חמתו עליו, לא יכה אותו כלל בעת ההיא" (הגר"א) הגאון מוילנא מלמד אותנו שהענשת הילד צריכה להיות מתוך אהבה למניעת הישנות מקרים דומים בעתיד כאקט חינוכי מקדם. יש להיזהר עד מאוד שלא להעניש בעת כעס, פחיתות כבוד, גאווה יתירה או חלילה שנאה שכן הילד, בחיישניו המחודדים, יודע לקשר בין ההכאה לסיבתה ואין גרוע מכך שמסקנת הילד מן ההכאה תהיה שאביו שונאו.
2. הענשה כשהילד נהג במזיד: רק כאשר ברור להורה שהילד ידע את גבולות המותר והאסור ועבר אותם במזיד, הרי שנהג שלא כראוי ולכן ראוי לעונש. במידה והילד לא מודע לאיסור אין להענישו פן יחשוב הילד כי נענש ללא סיבה והוריו שונאים אותו.
3. הענשה במינון: במסכת בבא בתרא בגמרא כתוב "כי מחית לינוקי לא תמחי אלא בערקתא דמסאנא" – פירוש: אם אתה מכה תינוק, אל תכהו אלא בשרוך נעל, כלומר, אין להשתמש בכוח בעת הענישה כי מטרתה להיות מחנכת ומקדמת ולא מכאיבה. וכתב גם הנביא זכריה: "ואקח לי שני מקלות, לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים" (זכריה, יא' ז') ומלמד אותנו הנביא שמקל הנועם שאותו מזכיר בפסוק, משמש בחינוך ככלי לעידוד - כציון לשבח או כפרס - הפועל ומשפיע יותר מאיומים ועונשים.
4. גיל הילד\נער: על פי רבנו בחיי החל מגיל המצוות מתחילה תקופת הנערות הראויה לענישה בעת הצורך (או תוכחת, על פי רבנו בחיי) כי בתקופה זו מתחיל המאבק האמתי בין יצרי האדם, שכן רק מגיל 13 נכנס בו היצר הטוב. הענשה אפקטיבית מגיל הנערות תשפיע בעתיד על הרגלים של הנהגות טובות:

"...ועיקר התוכחת הוא לנער, לפי שאין כלי שכלו שלמים, ועוד שיצר הרע קודם בו ליצר הטוב י"ג שנה, ואין כל מחשבתו והתבוננותו רק בתענוגי העולם והגוף, לפיכך בעודו נער וטבעו רך יצטרך לתוכחת שיהיה לו רסן להנהיגו ולהביאו בשעבוד היצר הטוב, ושיהיה שומע לעצה ולקול מוכיחו ולדברי התורה שכולה תוכחת, שנאמר (משלי ו') "ודרך חיים תוכחות מוסר", שאם יניחוהו להרגיל טבעו בפעל ובהנהגה, כאשר יגיע לזמן שלמות שכלו ילאה להשיב אחור הנהגתו, ואותה הנהגה הטובה היא אם רעה לא תפרד ממנו לעולם..." רבנו בחיי

משפטים לחיים בנושא חינוך מתורת ישראל ומחכמיה:

• ושננתם לבניך ודברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. (דברים ו ז)
• שמעו בנים מוסר אב והקשיבו לדעת בינה... שמע בני וקח אמרי וירבו לך שנות חיים. בדרך חכמה הוריתיך הדרכתיך במעגלי יושר... (משלי)
• אמר רב חסדא לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתרה והפילה כמה רבבות מישראל... (גיטין ו ב)
• הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה... (אבות ה כא)
• אל יתן אדם את בנו ללמוד לפני כעסנים, כי יכום או יענישום... (ספר חסידים).
• צריך אדם להזהר שלא יוציא מפיו דבר מגונה בפני בנו, וכל שכן שלא לעשותו, כדי שלא ילמד בנו ממנו, אבל ישתדל להרחיקו מן הכיעור ומן הדומה לו... אבל יקרבנו למדת החסידים וירחיקנו מן האיבה והקנאה והמריבה... (מנורת המאור)
• וידוע כי אדם עיר פרא יוולד, ויצר לב האדם רע מנעוריו, על כן צריך להרגילו ולחנכו במדות טובות וישרות מעת שיוכל לדבר... האב והאם לא ימנעו המוסר תכף מימי נערותו ולהוסיף תמיד דבר יום ביומו כפי אשר יכול שאת לפי הבנתו, ולא ימנע ממנו שבט מוסר... וכל המדות הרעות שראוי לאדם השלם להתרחק מהם, כגון השבועות והקללות והכעס והאכזריות והגאות... ודברי המותר כיוצא בהם. וכן המדות הטובות שראוי לאדם השלם להתדבק בהם... (השל"ה).

הכנס טקסט כאן