תסתכלו על ילדים לרגע.
הם רצים כשהם מתרגשים,
קופצים כשהם שמחים,
מסתובבים כשהם נהנים,
רוקדים כשהם שומעים מוזיקה.
הגוף שלהם מבטא את מה שהם מרגישים.
ואז, לאט לאט, משהו משתנה.
אנחנו לומדים להתאפק,
להחזיק,
לשלוט,
להיראות "בסדר".
בלי לשים לב,
אנחנו מתחילים לצמצם לא רק את התנועה שלנו,
אלא גם את השמחה, הספונטניות, והחופש להיות מי שאנחנו.

אולי זו הסיבה שכל כך הרבה אנשים מרגישים עייפים,
גם כשהם נחים.
משהו בתוכם מבקש שוב לנוע,
להרגיש,
לחיות

בביודנסה גיליתי שהתנועה אינה רק דרך להזיז את הגוף.
היא דרך להיזכר.
להיזכר בשמחה,
להיזכר בחיוניות,
להיזכר בחיבור לעצמנו ולאנשים סביבנו.
ולפעמים,
כל מה שצריך הוא צעד אחד קטן.
כי כשאנחנו מחזירים את התנועה לחיים,
החיים מתחילים לנוע בתוכנו מחדש.