כשהגעתי לראשונה לביודנסה,
לא חיפשתי שינוי גדול.
רק חיפשתי מקום שבו אוכל לנוע,
מקום שבו אוכל לבטא את עצמי דרך הגוף.
לא ידעתי שמתחת לרצון הזה
מסתתר געגוע הרבה יותר עמוק
געגוע להרגיש חופשיה
געגוע להיות אני
בלי לחשוב כל הזמן איך אני נראית,
מה יחשבו עליי,
ואם אני "בסדר".

לאט לאט,
משהו בתוכי התחיל להתרכך.
מצאתי מקום שבו
יכולתי פשוט להיות.
עם הזמן שמתי לב שאני מעזה יותר
גם בחיים שמחוץ למפגש,
מביעה את עצמי יותר,
משוחררת יותר,
ורכה יותר עם עצמי.
בדיעבד אני מבינה
שלא חיפשתי רק מקום לרקוד.
חיפשתי דרך לחזור הביתה לעצמי.
לפעמים הדבר שאנחנו הכי צריכים
הוא לא ללמוד משהו חדש,
אלא להיזכר במי שאנחנו.