אם אתה מנהל בתעשייה,   גם אתה הגעת עם חזון, עם חלום להצעיד את העסק קדימה, להביא  תוצאות, להוביל להצלחה.

אתה  מנהל טוב בוודאי,  שולט בפרטים, מקבל החלטות, מניע אנשים, מנהל קונפליקטים, פותר בעיות.

אתה  רץ קדימה אבל כשאתה מסתכל לאחור, למדדים,  אתה רואה שהארגון נשאר במקום והתוצאות אינן כפי שהיו אמורות להיות.

האם זה מוכר לך? האם זה קורה גם לך לפעמים?

אז למה זה קורה?

כי בד"כ המשאב הכי זמין והכי מניב בארגון  מנוצל רק בחלקו השולי. כי דווקא במשאב עם פוטנציאל הערך הכי גבוה, דווקא בו, אנחנו משקיעים הכי פחות.

מהו המשאב הזה?

 זה לא ההון המוחשי  וגם לא משאבי האנוש,  זהו המשאב של הסינרגיה של שיתופי הפעולה  והידע הארגוני, שנוצר בחיכוך, בממשקים.

כי בכל ארגון יש אנשים מוכשרים ויש מומחים לאסטרטגיה, להנדסה, לתפעול ולמשאבי אנוש,   אבל בדרך כלל אין מומחים לחבור של כולם ביחד- לתרגום  של האסטרטגיה ליעדים  ולחיבור עם האנשים והתהליכים.

המשאב עם פוטנציאל  הערך הגבוה ביותר והוא שיתופי הפעולה והמרחב של  היוזמה אישית (באנגלית זה Organizational Citizenship Behavior ). רוב הארגונים לא משקיעים שם מספיק או נכון.

זו המומחיות שלי.

הדרך שלי להניע שינוי היא באמצעות היכולת למנף את היכולות של האנשים בארגון לשם השגת מטרות משותפות, והיכולת לחבר את האנשים השונים בדרך שתעצים  ולא תגמד.

כמה ארגונים אתה מכיר שמצליחים בזה?

אני עושה את זה הכי טוב ברצפת הייצור בתעשייה במקום של השמן והרעש, הפוליטיקות  וניגודי האינטרסים. אני אוהבת את החיים באולם הייצור- את הריח, הצלילים, המראות, הלחץ, התנועה והאנרגיה.