כשאני חושבת על הפניקס, אני חושבת על הסבים והסבתות שלי.

על כל מה שהם איבדו. על כל מה שנלקח מהם.
ובעיקר על היכולת שלהם לקום מתוך ההריסות ולבנות חיים חדשים,
גם אחרי שהחיים שהכירו השתנו ללא היכר.

הם שייכים לתקופה אחרת, לעולם אחר, אבל הסיפורים שלהם מלווים אותי עד היום.
וברגעים שבהם נדמה לי שהכול מתפורר, אני חוזרת אליהם.
מהם אני שואבת את הידיעה שאפשר לקום.

סבתא שלי מצד אמא איבדה את בעלה הראשון במלחמת העולם השנייה
ונשארה עם שני ילדים קטנים. היא ברחה מריגה,
ובמהלך הבריחה איבדה את בתה הקטנה, שהייתה רק בת שנה.
ממה שידוע לנו, היא מתה מרעב.
כשסבתא חזרה לריגה, היא הייתה אלמנה עם ילד.

שם היא פגשה את סבא שלי, חייל שחזר מהמלחמה לאחר שאיבד רגל בשדה הקרב.
התברר שהוא היה מאוהב בה עוד קודם, והוא הציע לה להתחתן.
לקח לה זמן להסכים.
לשמחתי, היא אמרה כן.
יחד הם הביאו לעולם שלוש בנות. אמא שלי היא הבכורה.

מתוך חיים שנשברו בצורה שקשה לי אפילו לדמיין, הם בנו משפחה חדשה.
המשפחה שממנה, בסופו של דבר, נולדתי גם אני.

גם הסיפור של סבא שלי מצד אבא מתחיל באובדן שקשה להכיל.
כשחזר ממלחמת העולם השנייה, גילה שאשתו ושלושת ילדיהם נרצחו.
בהמשך הוא פגש את סבתא שלי, אמו של אבי. הם התאהבו, והיא נכנסה להיריון.
שלושה שבועות בלבד אחרי שילדה את אבא שלי, היא נפטרה.
ושוב, סבא נשאר לבד, הפעם עם תינוק קטן.
את אשתו השלישית, ורה, הוא הכיר קודם לכן, במהלך אחד הסיורים של הצבא האדום.
בהמשך הוא מצא אותה והביא אותה לריגה. גם היא איבדה את בעלה.

שני אנשים שהחיים כבר לקחו מהם כל כך הרבה, בחרו בכל זאת להתחיל מחדש.
והם הקימו יחד משפחה.

אני יכולה לכתוב את הסיפורים האלה בכמה פסקאות, אבל כל משפט כאן מכיל חיים שלמים.
אין לי דרך לדעת באמת מה נדרש מהם כדי לקום בבוקר אחרי אובדן כזה.
כדי להסכים לאהוב שוב. כדי להביא ילדים לעולם.
כדי לבנות בית.
כדי להאמין שעוד יכול להיות עתיד.

ואני יודעת שגם אחר כך החיים לא בדיוק ריחמו עליהם.
הם קיבלו כאפות מהחיים, על ימין ועל שמאל.
ובכל פעם, בדרך שלהם, הם קמו.

הם בנו משהו חדש.
הם שינו את החיים שלהם.
הם המשיכו.

וזו הסיבה שהפניקס מזכיר לי אותם.
בסרטון שלי מופיעה שורה שאפשר לתרגם ל:
"אני בונה בית ממה שנותר."
והמשפט הזה תמיד מחזיר אותי אליהם.
אל המשפחות שהם בנו מתוך מה שנשאר.
אל הילדים שנולדו.
אל החיים שצמחו מתוך האובדן.
אל הבחירה, שוב ושוב, להמשיך.
אני כאן גם בזכות ההתחלות החדשות האלה.

וגם החיים שלי דרשו ממני להתחיל מחדש יותר מפעם אחת.
היו פעמים ששיניתי מקצוע.
היו פעמים ששיניתי כיוון.
והיו פעמים שנאלצתי לשנות משהו עמוק בתוכי.

שוב ושוב מצאתי את עצמי במקום שבו החיים שתכננתי כבר לא היו החיים שהיו לפניי,
והייתי צריכה להבין איך ממשיכים מכאן.

ויש ביני לבין סבתא שלי חיבור אחד שהוא כואב במיוחד.
כמוה, גם אני איבדתי תינוק.
ובתוך האובדן שלי,
הידיעה שסבתא שלי חוותה אובדן כזה וקמה ממנו הייתה עבורי מקור עצום של כוח.
לא מפני שהכאב שלה ביטל את הכאב שלי.
ולא מפני שהסיפור שלה נתן תשובות.
אלא מפני שהיה לי ממי לשאוב השראה.

יכולתי להסתכל על החיים שהיא בנתה אחרי אותו אובדן ולדעת שהכאב יכול להישאר חלק ממך, ובכל זאת אפשר להמשיך לחיות. אפשר לאהוב. אפשר ליצור. אפשר לבנות.
ואפשר לקום.

עם השנים הבנתי משהו נוסף.
כשאנחנו קמים, אנחנו לא בהכרח חוזרים למה שהיה קודם.
לפעמים אנחנו יוצרים משהו אחר.
אני כבר לא צריכה להחליט אם הדבר החדש טוב יותר או טוב פחות מהחיים שהיו לפניו.
הוא פשוט אחר.

ולפעמים, דווקא מתוך המקומות שלא בחרנו להגיע אליהם,
נולדים דברים שמעולם לא יכולנו לדמיין.

אני נושאת איתי את הסבים והסבתות שלי בכל התחלה חדשה כזאת.
את הסיפורים שלהם.
את האובדנים שלהם.
את מה שהם בחרו לבנות אחריהם.
ואת הכוח שהם ממשיכים לתת לי, גם שנים אחרי שאינם כאן.

לכן, כשאני נופלת, או כשנדמה לי שהכול שוב מתפורר, אני חוזרת אליהם.
אני מזכירה לעצמי שלא תמיד צריך לדעת מיד איך ייראו החיים החדשים.

לפעמים צריך זמן.
לפעמים צריך לאסוף את השברים.
ולפעמים צריך פשוט להתחיל לבנות ממה שנותר.
אבל אני יודעת שיש בי כוחות.
ואת הכוחות האלה אני שואבת מהם.

לחצו לראות את סרטון הפניקס שלי