כהורים אנחנו עסוקים מאוד בשאלה האם אנחנו הורים טובים. בעיני הורה טוב הוא  בין היתר הורה מרוצה. כשאנחנו מרוצים אנחנו נינוחים, מחויכים וסבלניים. אנחנו משדרים לילד שנעים לנו במחיצתו ושאנחנו מעוניינים להיות איתו ולזה בדיוק הילד זקוק מאיתנו.  בשורות הבאות אתייחס לדרכים שיעזרו לנו ההורים להיות הורים טובים ומרוצים יותר. ההתייחסות שלי היא ליחסי הורה-ילד אף כי כפי שניראה, פעמים רבות אותם הכלים מתאימים גם ליחסים עם בני הזוג ועם אנשים בכלל.

                                      חלק א:  אוירה נעימה?! או- איך יוצאים בשלום ממצבי מתח במשפחה

ישנם רגעים בחיי משפחה שבהם עולה המתח והברומטר מגיע לקו האדום שעל סף פיצוץ. באותם רגעים התובנות מתאדות ואנחנו מאבדים את שלוותינו. התגובות שלנו נורות אז החוצה כפקודות וטון הדיבור הופך להיות צורם. הרגעים האלה נתפסים באותו רגע כסיוט לכל הצדדים.

אז איך יוצאים מזה??

1. התבוננות מבחוץ- באותם רגעים אנחנו שקועים לגמרי בתוך הסיטואציה ולא נפרדים ממנה. אנחנו מרגישים בעוצמה כעס תסכול או כאב ומגיבים מהמקום הזה. אפשר להתאמן על התבוננות בסיטואציה מבחוץ. אפשר לדמיין במהלך האירוע שאנחנו גם צופים בו. ברגע שנצליח ולו לרגע לצאת מתוך עצמינו, נוכל לשים לב לסיטואציה בכללותה. כשיש סיטואציה הכרוכה בתחושת מתח כולם מושפעים מכך. אפשר לדמות זאת לענן דחוס במתח.  כאילו נכנסים פתאום לענן ערפל. באותו רגע כולם נמצאים בענן הזה. לעיתים יש נטייה לחשוב שהמתח נמצא רק אצל האחר ("מה אתה כל-כך עצבני") תוך התעלמות מכך שאותה תחושה נמצאת גם אצלנו. לחילופין, אנחנו ממוקדים פעמים רבות רק במתח הפנימי שלנו, שקועים בו ולא שמים לב לתחושות האחר. התבוננות על ההתרחשות מבחוץ תעזור לנו לראות שכולנו נמצאים בתוך הענן הזה ושכמו כל ענן, גם טבעו של ענן המתח לחלוף כלא היה.

אם נצליח בכך נזהה שמה שאנחנו חשים קשור לאופן בו אנחנו תופסים את הדברים, "לסרט שלנו", ונבחין באופן בו האחרים חשים ותופסים את הדברים. נוכל להביט על המתרחש ממקום קצת יותר שליו ואובייקטיבי והדבר יווסת באופן אוטומטי את תגובתנו.

2. לקחת נשימה- תפקידינו כהורים להיות כמו מיכל שמחזיק את התחושות הקשות. ההורה הוא זה שצריך לזכור עבור כולם שזה לא סוף העולם. ההורה הוא האחראי להחזיק בתוך הרעש וה"עצבים" הכלליים, את הידיעה שזאת רק חלק מהתמונה השלמה. איזה קול בתוכו זוכר להחזיק בשקט ובהרגעה. אבל זה קשה. איך עושים את זה? 

תוך כדי הסיטואציה ננסה לווסת את עצמינו. נתרחק פיזית דקה או שתיים למקום בו נהיה לבד, אבל לא סתם נתרחק. כאשר אנחנו מתרחקים ננסה להקשיב לעצמינו. ניקח כמה נשימות עמוקות, לאחר מכן נתרכז בקצב הטבעי של נשימותינו. נשים לב למתח בגופינו. איפה הוא מורגש? וננסה לשחרר אותו. כל העניין יכול לקחת פרק זמן קצר להפתיע. ובכל זאת אנחנו חוזרים קצת אחרים, שלווים וקשובים קצת יותר לאחר. כשנחזור ננסה להמשיך למספר רגעים, לשים לב לתחושות הגופניות. כן ננסה לשלוט באופן מודע בטון הדיבור שלנו. אפשר להשתמש בקולנו כבשיר ערס מרגיע עבור ילדינו ועבור עצמנו. פרק זמן קצר של דיבור בטון רגוע מאוד, גם כשזה נעשה בהתחלה באופן מלאכותי, יכול לשנות מאוד.

3. בלי רגשות אשמה- אפשר ורצוי לתת לעצמינו הנחות ולזכור שבלתי אפשרי להיות תמיד שלווים קשובים רגישים ושקולים. אנחנו בני אדם וככאלה, אנחנו לא מושלמים. המסר הזה יכול לעזור לתחושה שלנו- פחות הלקאה עצמית ויותר חמלה וקבלה עצמית. המסר הזה יכול לעזור גם לילדינו, שילמדו מאיתנו לא להחמיר עם עצמם. המסר הזה אינו סותר עבודה פנימית לשיפור עתידי. מה זאת אומרת עבודה פנימית? אפשר לנסות לשנות משפט כמו "אוי איזה דפוק אני, איך התנהגתי..", משפט שרק מוריד אנרגיות. במקומו ננסה להבין-

א. דבר ראשון נכיר באחריות- אכן עשיתי טעות

ב. למה זה קרה לי? מה הקפיץ אותי? באיזה נקודות רגישות זה נגע לי?

ג. במקרה עתידי דומה, מה התגובה האלטרנטיבית העדיפה?

ולאחר שענינו לעצמינו על אלו, נרפה ונניח לנושא כמיטב יכולתנו מתוך תחושה שלא התעלמנו וברחנו מהנושא אלא ניתחנו אותו כמיטב יכולתנו לעת עתה.

4. לדבר על זה- אחרי חלוף הסערה, חשוב לחזור ולדבר על הרגשת כל אחד מהצדדים. כשכולם רגועים יותר, קצת טעונים וקצת מתחרטים, אפשר להזכיר לעצמינו וללמד את ילדינו להתאמן בתקשורת.

נתחיל אנחנו. נתאר את השתלשלות הדברים מנקודת ראותנו ונסביר איך זה גרם לנו להרגיש.

כדאי לשים לב לדברים הבאים:

א. לא לחשוש שהתנצלות תפחית מכוחנו.
ב. אין אמת אחת (שהיא כמובן האמת שלנו). כל אחת תופס אותו מצב בצורה שונה.
ג. להיות פתוחים באמת לזיהוי תחושת האחר ומתן כבוד לצורת ההסתכלות שלו ולהרגשתו, גם אם אנחנו חושבים בצורה שונה לגמרי.
ד. להקפיד על החלק הלא מילולי, הוא משפיע יותר מהמילולי- מבט עיניים, חיוך, טון רגוע.

טבעי שיש מצבים של כעס. החזרה לשיחה תאפשר הרגשת קירבה והרגשה שזה לא סוף העולם. שום דבר לא התערער באמת. זה ילמד כל אחד מאיתנו, מבוגרים כילדים, שהקשר חזק ועמיד, ומסוגל להחזיק ולכלול בתוכו גם רגעים קשים ולא נעימים.