באופן טיבעי אנחנו מתמקדים ומתרכזים בדלת אמותינו. טיבעי שעיקר שימת הלב והאנרגיה תופנה לעצמנו ולקרובים לנו ביותר, אך הניסיון להביט החוצה ולתפוס את עצמינו כחלק ממכלו רחב יותר, הינו צעד בכיוון התפתחות אישית. גישה זו תואמת על פי הבנתי גם את התפיסה של ביז.

גם עם מבט החוצה

תיאורטיקנים רבים מתחום הפסיכולוגיה התמקדו בתיאוריה שלהם בהפניית המבט פנימה. הם התייחסו לבירור יחסיו המוקדמים של האדם ולאופן בו הפנים אותם. בטיפול הנפשי קיימת בדרך כלל חקירה משותפת בניסיון להבין את המבנים הפנימיים. השאלות הנשאלות הן למשל, כיצד היחסים עם ההורה השפיעו על תפיסתו וחווייתו של האדם בהתייחס ליחסים בינאישיים. התייחסויות אלו נכונות ומסייעות אך חסרה בהן התייחסות לאדם כחלק ממכלול הגדול ממנו. זכוכית המגדלת מופנה אל הנפש פנימה. ביון הוסיף היבט זה בתיאוריה שלו. ביון טען שכדי להגיע לאושר, האדם צריך "לצאת קצת מעצמו". לצאת מהתחושה שאני מרכז העולם והכל סובב סביבי וקשור בי. דווקא התחברות לתחושה שאני חלק מפסיפס עצום וגדול, נקודה זעירה אשר מחוברת למה שסביבה ונמצאת בהשפעה הדדית איתה, יכולה לאפשר לאדם לצאת מהבועה שלו ולקבל פרופורציה על הדברים. לצאת מהנבירה וה"חפירה" בכאב הפרטי שלו ובצרכיו האישיים.

אולי אפשר להקביל בין ההתפתחות מתפיסת עצמנו כמרכזיים ונפרדים לתפיסתנו כחלק משלם גדול יותר, ובין התפתחות של ילד אשר עובר משלב אגוצנטרי בו הוא חווה הכול דרך עיניו ומתקשה לתפוס את הדברים מעיני אדם אחר ועד להבנתו כי לא הכול סובב סביבו וכי ישנן עוד נקודות מבט.

לראות את הדברים כמו שהם

רוב הזמן אנחנו חווים את עצמנו כנפרדים מהסובב אותנו. אנחנו מתייחסים לדברים- חפצים, אנשים, תיאוריות, כאילו היו אמת מוחלטת. קשה להיות מודע לכך, אבל אנחנו תופסים את העולם שסביבנו בצורה לא "נקייה", אנחנו לא רואים אותו כמו שהוא. פרויד דיבר על עקרון העונג המניע את האדם השואף לספק את צרכיו, ולצמצם מתח ותסכול. אנחנו חווים את המציאות כמספקת או כמתסכלת ובכך יש התערבות המעוותת ומפריעה לראות את הדברים כמות שהם. בנוסף מתערבים ומשפיעים על תפיסתנו הידע והזיכרונות שלנו.

ביון מציע לנסות ולראות את המציאות כמו שהיא. למשל בטיפול המטפל צריך לחוש את המטופל כמו שהוא. לראות אותו באמת, כמו שהוא, בלי שיתערבו הידע שיש לו עליו, הציפיות והרצון של המטפל שהמטופל יתקדם בטיפול.

דוגמא נוספת היא במפגשי אימגו בהם מתבקש כל אחד לנסות ולראות את האחר ב"עיניים חדשות" , בסקרנות, לשים את תפיסותיו ואת הידוע לו בצד ולבוא למפגש עם האחר כתייר המכיר ארץ חדשה .

למה צריך לנסות ולתפוס את המציאות כמו שהיא? ביון אומר שהדבר מאפשר למידה והתפתחות.

אבל איך אפשר להצליח לתפוס את הדברים שמחוץ לנו באופן כזה? בלי לערב את המאוויים שלנו, את הציפיות ואת הזיכרונות שלנו? האם זה בכלל אפשרי?

עקרון העונג ועקרון האמת

אי אפשר . לפחות לא לגמרי. כמו שנמלה לא יכולה לתפוס באופן מלא את העולם האינסופי שסביבה. ובכל זאת ..הנכונות לעמוד במצב של תסכול, ספק ואי ודאות, היא  הדרך לקליטה חלקית לפחות של הדברים בצורתם האמיתית. זה לא קל. המחשבה על כך שאנחנו חלק בלתי נפרד ממשהו אינסופי, גדול ממני ובלתי נתפס מעלה התנגדות.  זה נוגד את הצורך שלנו. התחושה שאנחנו יודעים משהו מרגיעה ומאפשרת לנו שליטה ובטחון. ההכרה בכך שיש הרבה מאוד שאני לא יודע, יוצרת מתח שיש לנו צורך להשקיט מיד. כשחשים בחוויה אמוציונאלית לא נעימה עולה דחף להפטר ממנה ולדחות אותה. זהו בדיוק עקרון העונג של פרויד, אבל מולו מעלה ביון עיקרון נוסף-עקרון האמת. יש אפשרות לעבור ממצב בו אתה מכוון על ידי עקרון העונג-דוחה מעליך את מה שלא נוח או מעורר מתח ושואף להרגעתו, למצב בו עקרון האמת מוביל אותך. נכון, זה דורש אימון , מודעות ומאמץ, אבל  זה מוביל להתפתחות מנטאלית וגם בזה יש לאדם צורך.

אעצור כאן כיוון שהבלוג התארך יותר מהמתוכנן :-) , לכן חילקתי אותו לשניים והחלק השני ישלח בהמשך..