בבלוג הקודם דיברתי על האפשרות להיות עם המבט החוצה ולתפוס עצמנו כחלק ממכלול. דברתי גם על עקרון העונג ועקרון האמת. אבל איך אפשר לעבור ממצב בו עקרון העונג מוביל אותך למצב בו עקרון האמת הוא המוביל?

להיות במצב פתוח

כדי להצליח בכך יש להיות במצב פתוח ורצפטיבי. במצב זה יש מוכנות לסבול בסבלנות אי ידיעה. לתת לידיעה להתגבש בקצב שלה. לא מדובר כאן בנכונות ללמוד באופן אמפירי עובדות שאני עוד לא יודע . זה סוג הידע שבדרך כלל אנחנו משתמשים בו (ביון קרא לו ידע מסוג . ( k  כאמור, כשאנחנו לא יודעים משהו מתחשק לנו לסתום ולמלא את העדר ההבנה והידע. אבל כשהחור מתמלא ונסתם אין מקום לידע נוסף. התחושה היא ש-"זהו, אני כבר הבנתי!". ביון מציע להשאיר תמיד חלק ריק, היבט לא רווי, להיות במצב מוכן לקליטה. לשים בצד את כל מה שאנחנו יודעים וזוכרים ולהישאר עם קולטנים פתוחים.

אתן שתי דוגמאות, האחת קשורה לאימגו והשנייה לטיפול באומנות וליצירה.

באימגו אני מביט בבן השיחה שלי בעיניים חדשות, סקרניות . ההנחה שאנחנו מכירים לגמרי את בן הזוג/את הילד חוסמת אפשרות ביטוי והתגלות האדם על רבדיו הרבים אל מול בן הזוג או ההורה . הדבר ממית אפשרות קיומם והבאתם לידי ביטוי של אזורים שלמים בנפש. אבל אם נבוא במבט רענן שעדיין אינו יודע הכל, יעלו ויבואו תחושות ורגשות שלא התאפשר להם קודם לעלות, ועתה , בסביבה המתאימה, הם מתגלים. הדבר יוביל לקשר אמיתי וחי ויאפשר למי שבקשר להיות כל מי שהוא (ושאפילו הוא לא ידע שהוא)

טיפול באומנות ויצירה- כשאני נמצא מול דף ריק ומתחיל לצייר התחושה היא שאני עוד לא יודע מה ייווצר על הדף ובכך יש מתח מסוים. יש באפשרותי להיות במצב של נכונות להישאר עם המתח הזה. בהדרגה צורות וקוים מתחילים להיווצר. אני עוד לא יודע איך הציור יראה בסוף. תוך כדי ציור יש בי מודעות לכך שהצורות ירקמו לכדי דימוי שיש בו אמת וחוכמה שיכולים לעזור לי. כריס השתמש במושג רגרסיה בשרות העצמי- אני מרשה לעצמי להסיר שליטה ולזרום עם מה שעולה מתוכי. ומצב הרגרסיה הזה שאני מוכן להיות בו, מוביל אותי להבנה ולהתחברות עם אמת פנימית. שבריאן, תיאורטיקנית מתחום הטיפול באומנות, ציינה כי בשלב הראשון בטיפול המטופל עדיין אינו חש בטוח דיו להימצא במצב אותו תיאר כריס, והוא נמצא במצב אותו היה מכנה ביון K . הוא מצייר את המוכר לו באופן סכמאטי הנשען על ידע קודם. בשלב מאוחר יותר בטיפול, המטופל הופך לאחד עם היצירה, משקיע רגש וחווה חוויה פנימית עמוקה בעת הציור. זהו השלב שמאפשר טרנספורמציה אצל המטופל. המושג "רגרסיה בשרות האני" מתקשר למושג של ויניקוט- "חוויית מעבר". מדובר בחוויה שבתחום הביניים ביני לבין סביבתי. במרחב זה מתפתח עולם הדמיון ואפשר לכלול בו חלימה בהקיץ, משחק חופשי ואומנות. במרחב הזה אפשר להתנסות בספונטאניות להמציא ולברוא, וכך מתאפשרים ייחודיות ותחושה של אותנטיות. ודרך אגב, גם באמצעים נוספים ניתן לעשות זאת. לדוגמא דרך שימוש בכתיבה אסוציאטיבית, טכניקה של קמרון. קמרון מציעה לכתוב מדי יום שלושה עמודים מבלי לעצור לחשוב ומבלי לתקן שגיאות. כתיבה מהירה ולא מבוקרת. כך מתגבשים ומתעצבים תכנים פנימיים והדרך הנכונה עבור האדם הולכת ומתבהרת לו. כל אלה הן דוגמאות לאופן בו פרויד תפס טיפול נפשי- תכנים לא מודעים עולים למודע באמצעות טכניקות שונות (פרויד השתמש למשל בטכניקה של אסוציאציות חופשיות).

להיות אחד עם הדבר at-one-ment))

ביון מרחיב רעיון זה. הוא לא מדבר רק על לתת לדברים מבפנים לעלות אלא על חיבור והתמזגות עם משהו גדול ממך. תפיסה של עצמנו לרגע כבלתי נפרדים, כיחידה קטנה שהיא חלק מההתנהלות והזרימה של העולם.

הוא אומר שכדי לקלוט אובייקט "כמו שהוא" צריך להשתמש גם בידע מסוג  O ולא רק בידע מסוג  K .ידע מסוג O  הוא ידע שעולה מחוויית התאחדות עם מה שמחוץ לי. לא כמו חוקר במעבדה המביט מבחוץ ומנתח את האובייקט, אלא מבפנים. מעבר ממצב של הפרדה מוחלטת ביני לבין האובייקט שמחוץ לי, למצב של התמזגות.

לדוגמא מטפל באומנות יכול להישאר בהתבססות על המידע שיש ברשותו על דימוי מסוים- לדוגמא דמות ללא פה, יש לה פרוש מסוים. אבל יש צורך גם בידיעה מסוג שונה. מקום בו אין מילים ואבחנות. ידיעה מהבטן מהמקום הלא מנתח. מה שביון קרא לו " קשב צף". עליו להתאחד לרגע עם היצירה הספציפית ולחוש במהותה. אוגדן קרא לזה לרווח את המרחב שבין הסמל למסומל.

תיאורטיקן מרכזי שפעל באופן זה היה יונג. בכתביו של יונג הוא מתאר העלאת חלומותיו בכתב וציור יום יומי של מנדלות במשך תקופות ארוכות. מהאופן בו הוא מתאר תהליך זה ניתן לחוש בבהירות את הניסיון שלו להרפות ולהתחבר לידע גדול ממנו שניסה להבין. לא דרך ניתוח אמפירי אלא דרך התמסרות למצב של חצי חלימה. לא מדובר כאן רק על מוכנות להעלות תכנים מהלא מודע האישי. יונג דיבר על כך שקיים בנוסף ללא מודע האישי גם לא מודע קולקטיבי. מעין מאגר הטבוע בכל בני האדם ומופיע בחלומות, ובתרבויות שונות וזרות זו לזו. זיכרונות ותכנים קדומים שמהווים שכבה עמוקה ומושרשים באדם כנטיות מולדות. התחברות האדם ללא מודע הקולקטיבי מובילה להתפתחות ולאינטגרציה.

אמת תלויית תרבות וזמן

לפני כמאה שנים, עם היווסדה של הפסיכותרפיה, האמינו בכל ליבם תיאורטיקנים מתחום הפסיכולוגיה ובראשם פרויד, בכוחה של החשיבה המדעית. מטפל רגשי טוב נתפס כחוקר במעבדה, החוקר את נפש האדם באופן ניטראלי ומדויק. הדבר תאם את רוח התקופה בה האמינו בכוחו של ידע רציונאלי ותבונה מדעית (ידע מסוג K).כיום מתחילה הבנה כי המדען אינו נטרלי וכי הידע שלו הוא תלוי הקשר. בהתאם לכך גם בפסיכולוגיה בת זמננו אין התייחסות למטפל כאל זה שיודע, זה שהתשובה בידיו. הדגש הוא על האופן בו המטופל חווה את הדברים ובטיפול יש פחות ניסיון לפרש ולהוביל את המטופל לתובנות שבידי המטפל. מטפלים רבים בתקופתנו מאמינים במעורבות אישית וביצירת מרחב בו האדם יוכל לגלות כיצד הוא מרגיש. שפת המדע אינה עוד השפה המדוברת בשדות הטיפול. שינויים אלה הינם דוגמא נוספת לכך שמה שניתפס בעינינו כאמת המוחלטת אינו כזה. מה שנתפס לפני מאה שנה כאמת מוחלטת נתפס היום כלא מדוייק, ומי יודע עד כמה יישמעו בעוד מאה שנה, תיאוריות עכשוויות מקובלות כמופרכות מיסודן.