אחד מתפקידי ההורות הוא חניכה. כמו שבעבר לימד ההורה את בנו או ביתו את סודות המקצוע, או בתקופה מוקדמת הרבה יותר את סודות הצייד או הליקוט, כך גם בתקופתנו. אנחנו רוצים שילדנו יתפתחו להיות עצמאיים ובעלי תחושת מסוגלות ויכולת להסתדר בעולם. ובכן יש לנו תפקיד חשוב בכך. הדבר דורש הן מודעות והן סבלנות. מודעות לכך שכשאנחנו עושים במקום ילדינו אנחנו מונעים מהם "לפתח שריר" כלשהו. סבלנות כיוון שאת אותה מטלה אנחנו ממלאים טוב ומהר יותר ולפעמים כשהילד יבצע את המטלה זה רק יעשה לנו יותר בלאגן. היכולת להיות סבלנים ומחויכים ולשדר "הכל בסדר" "אתה עושה את זה יופי" תאפשר להפחית את החרדה של הילד מהלא מוכר ולהעיז לעשות דברים חדשים, ותחזק את תחושת היכולת שלו. הסבלנות היא לא רק לקצב איטי או לחוסר מושלמות בביצוע . הסבלנות היא גם לרגשות של פחד ולחץ אצל הילד. המסר שלנו הוא שזה לגיטימי וטיבעי לחשוש, ויחד עם זה נעודד בעדינות להמשיך למרות החשש.

איך קורה שהילד נשאר באיזור הנוחות שלו ולא מעיז לעשות דברים חדשים?לו זה נוח כי הוא נמנע מחוויות של חוסר בטחון וחשש, וזה גם יותר קל לו. ולנו נוח לעשות בעצמינו, אנחנו רגילים לכך ובנוסף קצב החיים דורש מאיתנו להספיק מטלות רבות וההשהיה וההאטה בקצב לא נוחות לנו. סיבה נוספת היא הפחד. אנחנו מגנים על ילדנו מסכנות חיצוניות ולכן מעדיפים לחסוך מהם חשיפה לסיכונים. כל זה טיבעי ולגיטימי אך אני מציעה כאן את המודעות התמידית לכך שתפקידנו לחנוך. לפני שאנחנו יוצאים לקניות, מזמינים פיצה בטלפון, נכנסים לויקיפדיה, וכו', נעצור ונשאל את עצמנו אם זה משהו שהילד יכול לעשות. ונשאף לכך שבהדרגה אכן יוכל .

מה מאפיין חניכה טובה?

ראשית על החונך להקנות תחושת ביטחון ורוגע. הורה שישתמש מבלי משים, באמירות כמו "נו כמה זמן זה לוקח לך" "לא ככה" "היה כבר יותר מהר אם הייתי עושה הכל בעצמי" וכדומה, לא בדיוק עוזר בחיזוק תחושת הביטחון של הילד. זה טיבעי וזה קורה אבל עדיפות אמירות כמו "אתה יכול לעשות את זה" "לא נורא". המסר הוא שלא מיד מצליחים , שנדרש אימון ושאתם מאמינים ביכולתו של הילד. גם נוכחות שקטה ובוטחת ללא מלל יכולה להקנות תחושת בטחון שתאפשר לילד להמשיך ולנסות.

שנית לנסות לא לעשות במקום הילד.אנחנו מלווים בדרך, קצת מאחור וממרחק, צופים בילד מתלבט, מתחרט, מנסה בכל זאת, נאבק להצליח. ולא רצים מהר מדי להציל. סיוע קטן, רמיזה, אך לא- "בוא אני אראה לך איך עושים את זה" והשתלטות על המשימה..

שלישית התאמה ליכולת על מנת לאפשר חוויית הצלחה. יש לקחת בחשבון את גיל הילד, אופיו ויכולותיו. בנוסף יש לחלק כל למידה חדשה לחלקים קטנים והדרגתיים. כדי שתהיה לילד תחושה שזה לא גדול עליו. אם מדמים זאת להר שבעיני הילד הוא גבוה, אנחנו יוצרים עבורו שביל של מדרגות כאשר בכל פעם מתמקדים בטיפוס אל מדרגה נוספת. ובכל מדרגה אנחנו מכשירים מראש את השטח על ידי מתן מידע מוקדם מפורט. נסביר לילד בדיוק מה הולך להיות ומה חשוב שידע. באופן זה נאפשר לילד ידיעה על הצפוי לו ונגדיל את הסיכוי לכך שתתאפשר חוויית הצלחה. יש לזכור שמטלות שעבורינו הן דבר של מה בכך, עבור הילד יכולות להיות מפחידות ומאיימות. לכן נדמה עצמינו כאילו עשינו את אוותה מטלה לראשונה-כיצד היינו מרגישים ולאיזה מידע היינו זקוקים כדי להצליח.

כך לא רק נגדל את ילדנו אלא גם נגדיל אותם ונעזור להם להתאמן בחדר הכושר של החיים ו"לפתח בהדרגה שרירים" שיאפשרו לו עצמאות , בטחון עצמי ומסוגלות בתחומים שונים.