באפי כלבתנו היא כלבה שמחה. היא עיוורת וכמעט חירשת. פיטבול "כיסח לה את הצורה". היא חולה במחלת לב ממנה כמעט מתה לפני מספר חודשים .וננטשה על ידי המשפחה הקודמת שגידלה אותה. ובכל זאת היא מתנהלת בעולם בביטחון ובשמחה. כל האירועים האלה חלפו עברו ולא עיצבו והשפיעו עליה.
איך זה ? מבחינתי זאת הוכחה לכך שכשאין לך סיפור שאתה מספר לעצמך- המהות שלך ,איך שאתה מרגיש ומתנהל בעולם, שונה לגמרי. אם היה אפשר "לשלוף לאנשים מהראש " את הסיפור שאותו הם נושאים איתם היינו רואים מיד אנשים אחרים (הניסיון לשינוי הסיפור מרכזי בסוגי טיפול שונים איך על כך בבלוג אחר..). באפי היא הכי קרובה שאפשר לניסוי כזה. אם היתה בן אדם היתה יכולה לשאת עימה את המחשבה-למה זה מגיע לי\למה תמיד אלי נמשך כל המזל הרע וכולי. והמחשבה הזאת היתה משפיעה על הלך הרוח שלה ועל מה שהיתה משדרת כלפי חוץ. על מי שהיא. אבל היא לא נושאת סיפור כזה ורואים שטוב לה.

..אבל אנחנו הרי אנשים ולא כלבים ויש לנו סיפורים שאנחנו מספרים ושמעצבים את מי שאנחנו..כן זה נכון כנראה אבל בכל זאת יש תקוה, כי הסיפורים האלה ברי שינוי ויש לנו השפעה על השינוי הזה.
שמעתי השבוע ברדיו על מחקר מרתק של פרופסור ישראלית,סליחה שאינני זוכרת את שמה. תוצאותיו הראו שכל פעם שאנחנו נזכרים בזכרון מהעבר אנחנו מעלים אותו מחדש מכל האיזורים במוח בו הוא מאוחסן (כל זכרון לא נמצא במקום ספציפי במוח אלא נשמר באזורים שונים). ולאחר ההזכרות אנחנו מאחסנים אותו מחדש. אבל... יש אפשרות לשנות את הזכרון לפני שלב האחסון מחדש! הזיכרון דינמי ומשתנה ואפשר להשפיע עליו. לדוגמא אם נשנה את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו לגבי ארוע שקרה, או נשלב בזמן שהזכרון עולה חוויה חיובית , הזכרון יאוחסן מחדש כשהוא משולב בחוויה החדשה או בסיפור החדש! זה מדהים בעיני כי זה אומר שיש לנו השפעה משמעותית על העיצוב של הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו ומכאן השפעה על העיצוב של מי שאנחנו , אמנם זה דורש עבודה אבל אנחנו בהחלט לא צריכים להיות קורבן של התרחשויות בחיינו אלא היוצרים והמעצבים של חיינו. אז אולי לבאפי קל יותר אבל בכל זאת יש סיבה לאופטימיות:-)