מה אני חושבת על המשפט "שמירה על המשקל היא מלחמה יומיומית"?
מה אני חושבת על המשפט "שמירה על המשקל היא מלחמה יומיומית"?
ובכן, כפי שכבר שיתפתי, רק בגיל 30 הבנתי (בראש) שאני מכורה לאוכל.
לקח לי בערך 20 שנה להפנים את זה..... היום אני מבינה (בבטן) שאני מכורה לאוכל.
להיות מכור זה להיות חסר יכולת להתגבר על השימוש בחומר שלך.
תגידו לאלכוהוליסט לשתות בקבוק בירה אחד. נראה אם יצליח. לבד. בכוחות עצמו.
כשאני שומעת מישהו אומר ש"שמירה על המשקל היא מלחמה יומיומית", ברור לי שהוא מכור.
ברור לי גם שהוא לא יודע שהוא מכור או לא מבין מהי התמכרות. כי גם אני ידעתי שאני מכורה, אבל במשך 20 שנה היתה בי תקווה שיבוא יום ואוכל לשלוט באכילה שלי.
ופה בדיוק הפלונטר שאנחנו, המכורים, נמצאים בו.
הראש החולה של המכור תמיד יגיד לו שהוא יכול לשלוט בחומר שלו. ואם לא עכשיו, אז יבוא יום שבו יוכל לשלוט.
זו הסיבה שכל כך הרבה מכורים מודים שהם מכורים ובכל זאת עושים דיאטה!!!!!!!!
אין שום הגיון בזה.
זה כמו שאלכוהוליסט יחליט יום אחד שהוא מפסיק לשתות וזהו. מאותו יום לא ישתה יותר.
(ושיהיה ברור – אם מישהו החליט שהוא מפסיק לשתות והצליח לעמוד בזה – הוא לא מכור! הוא לא אלכוהוליסט!!! חד משמעית!).
אז זו הסיבה שמכורים לאוכל ממשיכים להילחם.
אז....יש לי בשורה טובה ובשורה יותר טובה:
הבשורה הטובה היא, שאתם לא אשמים שאתם לא מצליחים לשמור על המשקל בעצמכם (ולא, אין לכם בעייה של כוח רצון! ואתם לא "פשוט אוהבים לאכול").
והבשורה היותר טובה – שיש פתרון. והוא לא דיאטה. ולא כטח רצון. ולא טיפים לירידה במשקל.
הפתרון מופנה פנימה, לתוכנו.
מה הפתרון, אתם שואלים?
אההה,
חכו לפוסט הבא.
שלכם,
ענת
המקום של ענת
מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד סבלתי מעודף משקל ואכילה כפייתית, שכללה מאבקים מתסכלים בניסיונות לרדת במשקל ועיסוק בלתי פוסק בדיאטות. במהלך 22 השנים האחרונות למדתי והתעמקתי בתחום של גוף ונפש, תוך כדי התנ