אומנם פורים כבר הסתיים ברוב הארץ, אבל היי, בירושלים עוד חוגגים, ולכן אני מרשה לעצמי לפרסם פוסט על סיפורים בתחפושת.

כשאנו כותבים סיפור, אנו כותבים אותו מתוך האינטואיציה שלנו. כותבים את מה שאנו מרגישים שנכון באותו רגע.

זה מעולה. הטיוטה הראשונה היא הטיוטה שבה אנחנו נותנים לסיפור להתפרץ מתוכנו, בלי לחשוב ובלי לתכנן יותר מדי. אם נחשוב על כל דבר שאנו כותבים, זה יוביל אותנו היישר לתסמונת הדף הריק, לביקורת הפנימית שתצרח שזה פשוט לא מספיק טוב.

ולכן אנחנו כותבים מה שיוצא לנו. הסיפור הוא אולי על אישה שנאבקת להתקדם בקריירה שלה, אבל שוב ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו מספרים על מערכת היחסים הסבוכה שהייתה לה עם אימא שלה כנערה מתבגרת.

ואנחנו ממשיכים לכתוב, ונשאבים לרקע שוב ושוב. עוד פרק. ועוד פרק. וזה בסדר.

אבל אחרי שכתבנו, מגיעה הטיוטה השנייה. הטיוטה שבה חושבים.

והיא יכולה לספר לנו שאולי הסיפור האמיתי שאנו רוצים לכתוב הוא דווקא סיפור הרקע. אולי מערכת היחסים עם האימא היא הדבר שמעניין אותנו באמת, הדבר שבוער לנו לכתוב. שסיפור הקריירה אולי היה הרעיון הראשון שלנו, שהושיב אותנו מול המחשב או מול המחברת, אבל בסופו של דבר מה ששפכנו על הדף הוא דרמה של מערכת יחסים, והקריירה הייתה רק תחפושת של הסיפור האמיתי.

זה הזמן לחשוף את האמת שמאחורי התחפושת. לספר את הסיפור שבאמת רציתם לספר. הלב שלכם יודע מה אתם רוצים באמת. תנו לו את הכבוד המגיע לו.

לא בטוחים מה הסיפור האמיתי שאתם רוצים לספר? דברו איתי 😊

פורים שמח לירושלמים ושנשמע בשורות טובות!