"Show don't tell", ובעברית "להראות ולא לספר" הוא אחד מהכללים הידועים ביותר בכתיבה. המשמעות שלו היא פשוטה: במקום לספר מה דמות עשתה וכיצד הרגישה, יש להראות את זה באמצעות הטקסט. לדוגמה, במקום גלי הייתה עייפה אפשר לכתוב ראשה של גלי היה כבד. היא פיהקה, ועיניה כמעט נעצמו מאליהן. הרעיון שעומד מאחורי הכלל הזה הוא להכניס את הקוראים לתוך הסיפור, לתת להם להיות שם ולחוות את זה.

סביר להניח שעד כה לא חידשתי לך כלום. האינטרנט מלא במאמרים על איך להראות במקום לספר.

אבל יש עוד דרך ליישם את הכלל הזה, וזאת באמצעות מונולוג פנימי. במקום גלי התחרטה שבכלל פתחה את הפה אפשר לכתוב זאת הייתה טעות לפתוח את הפה או למה בכלל פתחתי את הפה?

הבחירה בין שני הסגנונות תלויה באופן הסיפור, ובצורה שבה המחשבות של הדמות עוברות לקוראים. זו הסיבה שהאופן הזה של "להראות ולא לספר" מתאים לגוף ראשון או לגוף שלישי מוגבל, שבהם הסיפור מועבר באופן קרוב ואינטימי יותר, ופחות למספר כל יודע, המרוחק והמתבונן מבחוץ.

מונולוג פנימי שכתוב באופן הזה עשוי להיראות כמו דבר קטן וזניח, אבל ההשפעה שלו על הכתיבה היא עוצמתית; הוא מאפשר לקוראים להיות ממש עם הדמות שלך, ולחוות את הרגש יחד איתה. במילים אחרות, זה מעצים את ההזדהות עם הדמות, והרי זה מה שאנו הכותבים רוצים.

האם בטקסט שלך יש מונולוג פנימי חזק? האם הוא משמש אותך כדי להראות במקום לספר?