מי מפחד מנוכחות רגשית?

יש אנשים שנעלמים מהסביבה כשהם קולטים מישהו קרוב ברגע נמוך (עצוב/ מתוסכל)

יש כאלו שנוכחים בפיזי, ומתעלמים מהמצוקה הרגשית.

באסטרטגיה שלהם, הם מנסים "להקטין" את הבעיה או למצוא לה פתרונות/ להעביר נושא/להצחיק. העיקר לא להרגיש.

ויש את אלו שנמצאים בנוכחות דוממת. אילמת.

והחוויה של מי שצריך כרגע נוכחות רגשית היא שהוא לבד בזה. שמי שאמור להיות איתם, לא איתם.

וזה מדהים בעיניי, שאת יכולה להיות בזוגיות עם מישהו, לבכות לידו ולדעת שגם חיבוק לא תקבלי.

ואת עשויה גם לבלוע בכי, כי ממילא לא רואים.

ובמקרה היותר גרוע, משתמשים בזה נגדך.

אני מכירה ילדים שיש להם אבא / אמא שדואגים שלא יחסר להם כלום. והילדים לא יכולים לשתף אותם בכאבים הרגשיים שלהם בגלל היעדר נוכחות רגשית.

כמו שסיפרה לי לאחרונה מישהי: גדלנו 3 ילדים לזוג הורים וההרגשה היתה שפשוט קיבצו 5 זרים למרחב אחד.

וזה עצוב ומדהים כמו שזה נשמע.

סמנו לי אם זה נוגע בכם, או אם החוויה מוכרת מכל צד שלה .. :)

(אני יכולה לשתף, שגדלתי במשפחה שלא היתה נוכחות רגשית, כי זה היה מפחיד, היתה נוכחות אחרת, והיתה תחושת בטחון כללית, אך לרגשות לא היה מקום. וכך גם תפקדתי כאמא בשנות האמהות הראשונות.. )

המשך יבוא..