שלום לכולם,
בפרופיל שלי כתבתי שאני מפעיל את כישוריי כמספר-סיפורים בשיעורים הפרטניים,
וגם שהילד מפעיל מחשבה ורגש במהלך הלמידה.
כמה וכמה אנשים שאלו אותי, למה אני מתכוון.

אז בבקשה:

נניח שאני בונה סיפור יחד עם הילד,
כלומר - יש מסגרת עלילתית ברורה קיימת שאני יודע אותה, ובתוכה יש הרבה מקום לילד להפעיל דמיון ומחשבה וליצור מידה זו או אחרת של עלילות משנה.
ונניח שאני מסדר זאת כך שתהיינה שתי התרחשויות, שביניהן יש קשר סיבה ותוצאה.
ואז אני אומר - בוא נכתוב שוב את המשפט, ועכשיו אני רוצה שהדגש יהיה על הדמות הזאת ולא על ההיא.

זה מחייב את התלמיד לשנות את סדר המילים במשפט, ומתוך כך - לשנות גם את מילת הקישור.

כלומר, בהתחלה הוא משתמש באותה מילת קישור, אבל הוא קורא את המשפט ומרגיש שזה לא מתאים.

הוא לא יודע בדיוק למה, אבל הוא מרגיש את זה. זה נקרא - ידע אמפליציסטי.

בעזרתי הילד מגיע להבנה מדעית-לשונית, מדוע אינו יכול להשתמש במילת הקישור מסוימת במבנה משפט מסוים.

התחביר, אוצר המילים - אלה תחומים שמקבלים משמעות בעיני התלמיד כאשר הוא רואה את הקשר ביניהם. זה מסקרן אותו והוא מחפש מילות קישור נוספות, ומברר את משמעויותיהן ואת מבנה המשפט שבו הן יכולות להופיע.

ונניח שיש התרחשות עצובה, ואני אומר - "הוא שמח מאוד".

ואני אומר לתלמיד לקשר בין שני המשפטים, ובהתחלה הוא משבץ מילת קישור של סיבה ותוצאה.

הוא מרגיש שזה לא נכון, אבל - "זה מה שלמדתי!"

זה מה שלמדת, אני אגיד לו, אבל... אתה מרגיש שזה לא נכון... יש לך הרי ידע אמפליציסטי (אין להירתע מלהשתמש במושגים מדעיים ולהסביר את משמעותם).

לאחר מאמצים רבים, התלמיד מגלה קשר לוגי נוסף, שנקרא קשר של ויתור: למרות, על אף...

כל מה שאני מתאר כאן - בדרך כלל קשה יותר מהמשימות שהתלמיד מקבל בבית הספר. קשה יותר ומהנה יותר. החומר הלשוני, שאנו בדרך כלל טועים לראותו כ-"יבש", מעוגן ביצירת התרחשויות מצחיקות או מרגשות.

דוגמא לסיפור שנבנה בדרך כזאת -
בקרוב...

--