בית הכנסת הנאולוגי שברחוב דוהאן (בהונגרית: Dohány utcai Zsinagóga/Nagy Zsinagóga) שבבודפשט, הונגריה, הוא בית הכנסת הגדול ביותר ביבשת אירופה, והחמישי בגודלו בעולם לאחר בתי המדרש של חסידויות גור ובעלז שבירושלים, בית הכנסת הגדול החדש של ויז'ניץ שבקריית ויז'ניץ בבני ברק, ובית הכנסת עמנו-אל שבניו יורק, ארצות הברית.

בית כנסת זה, השייך לזרם הנאולוגי, פעיל למעלה מ-150 שנה, והתקיים בו טקס בר המצווה של תיאודור הרצל, שביתו שכן בסמוך.

כיום בית הכנסת הוא אחת האטרקציות התיירותיות הבולטות בבודפשט ומהווה חלק מקומפלקס שבו גם מוזיאון לתולדות יהודי העיר, בית קברות יהודי, ואתר הנצחה ל-564,500 יהודי הונגריה שנספו בשואה. פעילות הקהילה היהודית המקומית קטנה בצורה משמעותית עקב העלייה, ההגירה, וההתבוללות, וכך גם פעילות בית הכנסת.

היסטוריה התיישבות היהודים בעיר פשט (שאוחדה עם בודה ואחרות כדי ליצור את בודפשט ב-1873) הוגבלה בראשיתה, בשלהי המאה ה-18, לאזורים בבעלות האצילים שהיו מוכנים לקבלם. בית-כנסת מאולתר ראשון קם ב-1796 במתחם אורצי. בעשורים הבאים גברה הנהירה היהודית לבירה, במקביל להתערות הגוברת של הדור הצעיר בחברה הסובבת ובתרבותה.

ב-1827 הקים אחד הפרנסים, גבריאל אולמן, מניין בשם "חסד נעורים" שהנהיג את נוסח וינה. זה עוצב בעיר הבירה האוסטרית על ידי יצחק נח מנהיימר ותוכנן בקפידה כדי לממש את הדרישות לרפורמה אסתטית מצד הקהל: בין היתר נישאה הדרשה בשפה הגרמנית ובסגנון מודרני במקום בפלפול מהסוג הישן, הבימה קורבה לארון הקודש בחיקוי למה שרווח בכנסיות, לתפילה צורפה שירת מקהלה ועוד שינויים. כל זאת מבלי לעבור על גבולות ההלכה, כדי לא לקומם את השמרנים.

המשקל הגובר של הפרוגרסיבים בקהילת פשט (הציבור המתחלן והמשתלב בקרב יהודי הונגריה נודע בהמשך כנאולוגים) בא לידי ביטוי עם היבחרו ב-1836 של הרב ליב שוואב לכהן בה. הלה, יליד מוראביה, היה נציג טיפוסי של הרבנות המשכילה במחוז הולדתו: הוא למד אצל החת"ם סופר והרבמרדכי בנט אך התקרב לרב חיים דייטשמן מקולין, חבר במעגל המשכילים סביב הרב ברוך ייטלס (בעל "טעם המלך") איש פראג, ובכך עורר את חמתם של שני מוריו. שוואב היה מלומד ומסורתי וריצה את הדתיים השמרנים, אך היה נכון לכל חידוש שלא היה אסור במפורש, ובכך זכה לאהדת הליברלים.

ב-1840 הוסרו כליל מגבלות ההתיישבות מעל היהודים, ושני בתי-הכנסת הקיימים היו כבר צרים מלהכיל את ההמון. ב-1844 עבר לבעלות הקהילה המגרש שברחוב דוהאני, שנקנה מידי ד"ר אנטאל באלדאצ'י,(Dr. Baldácsy Antal) בתנאי שהיהודים יהיו רשאים להשתמש בו רק להקמת בית כנסת ובית ספר, ובבתים שניצבים עליו באותה עת או עתידים להיבנות שם לא יהיו רשאים לעסוק בכל פעילות שמניבה רווחים, מלאכה, מרזח או מסחר.

כך ב-1844 רכשה הקהילה את חלקות האדמה הריקות האלה לצורך הקמת מבנה חדש. מחלקת פשט-בודא של הרשות המקומית הקיסרית-מלכותית הוציאה היתר לבניית בית הכנסת ב־10 באוקטובר 1853.

להכנת התוכניות הוציאה הקהילה מכרז, ואלה הגישו בו את הצעותיהם: האדריכלים יוזף הילד (Hild) מפשט, לודוויג פורסטר (Forster) מווינה, וקבוצת אנשים, שחבריה היו פרידייש פסל (Feszl Frigyes), קארוי גרסטל (Gerstel) וליאופולד קאוזר (Kauser). הילד תכנן בית כנסת בסגנון רומי, השלישייה פסל-גרסטל-קאוזר בסגנון ביזנטי.

הזוכה במכרז היה פרסטר עם הצעתו בסגנון נאו-מורי. קודם, ב-3 בספטמבר 1845 אימצה ועדת התכנון את המלצת הרב שוואב, שנועדה לספק את כל האגפים בקהילה, כי בית-הכנסת המיועד יתנהל בנוסח וינה.

 אולם בית הכנסת לא נבנה רק לפי תוכניותיו של פרסטר. גם להילד נותר חלק פעיל בבניה. פרסטר הטיל עליו את ביצוע הבנייה ועל הארכיטקט איגנץ וכסלמאן (Wechselmann). עיטורי הבניין תוכננו על ידי פרידייש פסל, הביצוע הוא עבודת שאנדור וינטר, מעצב האבנים.

בית הכנסת הגדול של בודפשט נבנה בשנים 1854–1859, ונחנך בז' באלול התרי"ט (6 בספטמבר 1859). מתכנן המבנה היה כאמור האדריכל הגרמני לודוויג פרסטר ומעצב הפנים היה ההונגרי פְרִידייש פֵסְל (Frigyes Feszl), שניהם נוצרים. בית הכנסת נועד להכיל כ-3,000 מתפללים (כ-1,500 באולם ועוד 1,500 ביציעים), ומיקומו המרכזי ברובע השביעי בבודפשט הקנה לו מקום של כבוד בנוף העיר. הרב שוואב נפטר כשנתיים לפני החנוכה ולא זכה לראות את המבנה.

בניית בית הכנסת נמשכה כאמור חמש שנים והחלק היותר גדול של ההכנסות לכיסוי הוצאות הבניה הושג ממכירת מקומות התפילה, אך סכום ניכר בא גם מתרומות. כבר באביב שנת 1859 ניצב הבניין על מכונו, אך חנוכתו חלה רק בסתיו אותה שנה.

העיכוב קרה גם בגלל פרוץ המלחמה עם האיטלקים, שאיימה על הפיכת הבניין, שחנוכתו טרם התקיימה, לבית חולים צבאי. חנוכת בית הכנסת התעכבה גם כיוון שאחרי פטירת הרב לב שוואב, לא נמצא לו יורש במשך זמן רב. אחרי מות הרב לב שוואב ביקשו פרנסי קהילת פשט מתלמידי החכמים הגדולים של אירופה להמליץ על הרב הראוי להיבחר לדעתם למשרה זו.

איש מבין שנים עשר האישים שהומלצו על ידי רבני מגדבורג, ברסלאוו, וינה, פדובה והמבורג לא נמצא מתאים, ובסופו של דבר, באוגוסט 1859, שנתיים אחרי פטירת הרב שוואב, נבחר רבה של שצ'צ'ין, מייזל פארקאש אלאיוש (בנימין זאב), לשבת על כס הרבנות של פשט.

הוא זכה לכהן כרב הראשי הראשון של בית-הכנסת החדש, אבל הוא גם היה האחרון מרבני פשט שהנהיג את העדה כולה.

מתוך הזכרונות שנכתבו על חנוכת בית הכנסת ברחוב דוהאני, עולה תיאור של מאורע בעל חשיבות רבה, בשיתוף חלק ניכר מתושבי העיר.

"ביום חנוכת הבית, יום ג', 6 בספטמבר 1859 תפסו המוני סקרנים, כבר בשעות המוקדמות של הבוקר, אותו חלק של הרחוב דוהאני שנמשך מרחוב שיפ עד מה שכונה אז בשם אורסאגוט Országút)) "הכביש" - היום שדרות קארוי, והבאים להשתתף בטקס, שרובם ככולם הופיעו בלבוש חגיגי".

בתוך בית הכנסת הצטופפו המוזמנים ובעלי מקומות התפילה.