האוטופיה האורבנית של רפי פרץ-->

כאשר מתבוננים בציורי הערים הנאיביים של הצייר רפי פרץ (רפאל פרץ)-->, המחשבה הראשונה אינה על מציאות פיזית, אלא על חלום ארכיטקטוני מזוכך. פרץ, יליד ירושלים (1965) הפועל מסטודיו רחב ידיים בתל אביב מאז שנות ה-90, יצר את אחד מגופי העבודה המזוהים והמונומנטליים ביותר באמנות הנאיבית הישראלית והבינלאומית. עריו אינן משקפות את הכאוס האורבני, זיהום האוויר, הפיח או הנינוחות הבורגנית המנוכרת, אלא הן משמשות מניפסט חזותי רחב היקף של שמחה, קיום משותף, הרמוניה קוסמית ואופטימיות חסרת פשרות.

הסגנון הנאיבי (או הפרימיטיביסטי) של פרץ אינו נובע מחוסר ידע טכני – הוא בוגר המכללה לאמנות חזותית בבאר שבע ובעל השכלה אמנותית פורמלית קלאסית. הבחירה שלו בנאיביות היא אסטרטגיה אמנותית מודעת: שחרור מבוקר מחוקי הפרספקטיבה הריאליסטית לטובת בנייה מחדש של המרחב העירוני כגן עדן ארצי. הערים שלו, בין אם מדובר בתל אביב, ירושלים, חיפה או מטרופולינים בינלאומיים כמו ניו יורק, שנגחאי וסוז'ו, מפורקות לגורמיהן הארכיטקטוניים האייקוניים ביותר ומורכבות מחדש בתוך מארג צבעוני צפוף, חי ותוסס.

מחקר עומק זה ינתח את המורפולוגיה, הפילוסופיה, הטכניקה והמאפיינים האוטוביוגרפיים של ציורי הערים של רפי פרץ, תוך צלילה למבנה הציורי הייחודי שלו שזכה להכרה בינלאומית (לרבות קמפיינים אייקוניים ברכבת התחתית של לונדון), וסקירה מדוקדקת של ייצוגי הערים המרכזיות בישראל ובעולם. 

הארכיטקטורה של הציור הנאיבי – מתודולוגיית הפירוק וההרכבה-->

בראיונות מקיפים ובבלוגים המקצועיים שלו, וביניהם אלו המופיעים בפלטפורמות כגון אתר "עסקים עושים עסקים" (Bizmakebiz) ובבמות אמנותיות בינלאומיות, פרץ חושף עקרונות עבודה מבניים מדויקים ונוקשים, המנוגדים לחלוטין לתפיסה הרווחת שאמנות נאיבית היא ספונטנית לחלוטין או נטולת תכנון

ביטול הפרספקטיבה המדעית לטובת "פרספקטיבת השכבות"-->

במקום נקודת מילוט אחת (linear perspective) כמקובל מאז הרנסנס, פרץ מייצר עומק באמצעות מערכת קפדנית של שכבות אופקיות עולות. בבסיס הציור (החזית / Foreground) ממוקמת תמיד שכבה עשירה של צמחייה נמוכה, שיחים, פרחים, שבילים או קו חוף.

מעליה נבנית שכבת המבנים הנמוכים או ההיסטוריים של העיר. מעליה מופיעה שדרת עצים גבוהה (המשמשת כחיץ אנכי ומקצב ויזואלי), ומאחוריה, ברקע הרחוק, מרוממים מגדלי הענק וגורדי השחקים של המטרופולין.

מבנה זה מאפשר לו לדחוס קילומטרים גיאוגרפיים שלמים לתוך משטח קנבס דו-ממדי אחד, כאשר מבנים מרוחקים פיזית עומדים זה לצד זה ללא עיוות גודל משמעותי.

הקומפוזיציה הכדורית והמעגלית (Spherical Cityscapes)-->

פרץ אינו מסתפק בקומפוזיציות אופקיות ישרות. אחד מסימני ההיכר המורכבים ביותר שלו הוא "ציורי הכדור" או הציורים הפנורמיים המעגליים של ערים. בציורים אלו, קו הקרקע של העיר מעוקל כמו כדור הארץ או כמו עדשת עין-דג (Fisheye lens). [1]-->

המגדלים והבתים צומחים מתוך מרכז המעגל החוצה בזוויות שונות, תל אביב וירושלים הופכות לכוכבי לכת עצמאיים, קטנים וסגורים, המרחפים בחלל הציורי. טכניקה זו מעניקה ליצירה דינמיות יוצאת דופן ותחושה שהעיר היא עולם ומלואו, מערכת אקולוגית ואנושית הרמונית השלמה עם עצמה.

שטיחות, קו מתאר (Outline) וצבעוניות מקומית רוויה-->

הצורה בציוריו של פרץ מוגדרת תמיד על ידי קווי מתאר חזקים, כהים וברורים (סגנון המזכיר את ה"קלוזוניזם" או ה"פוב-נאיביות"). אין מעברי צבע רכים (Sfumato) או טשטוש של האור. הבניינים צבועים במשטחי צבע אחידים (Flat color) בצבעי אקריליק בוהקים. קונטרסטים חריפים בין צבעים חמים (אדומים, צהובים, כתומים) לצבעים קרקעיים וקרים (ירוקים עמוקים, כחולים, סגולים) מייצרים תנועה פנימית חזקה בתוך הציור, ומחזיקים את עין הצופה בתנועה מתמדת על פני הבד הרחב.

 הטרילוגיה הישראלית – תל אביב, ירושלים וחיפה-->

גרעין היצירה האורבנית של פרץ מוקדש לשלוש הערים הגדולות של ישראל, כאשר כל עיר מקבלת טיפול תמטי ופילוסופי שונה לחלוטין, המותאם לאנרגיה הפנימית שלה. [1]-->

-->

1. תל אביב – בירת האופטימיות, המגדלים והחופש-->

תל אביב היא ללא ספק "מוזת העל" של רפי פרץ. הוא מתגורר בה עשרות שנים ומכיר כל פינה בה, והדבר מתבטא במאות הציורים המוקדשים לה. תל אביב של פרץ היא חגיגה קווירית-ליברלית קוסמית, עיר שבה הים, האדריכלות והאדם מתמזגים לכדי שלמות אחת. [1, 2, 3, 4, 5, 6]-->

המטרופולינים הבינלאומיים – מסעות חובקי עולם-->

הפרויקט האורבני של רפי פרץ פרץ מזמן את גבולות המקומיות הישראלית. האמן החיל את השפה הנאיבית שלו על מספר ערים גדולות בעולם, תוך שהוא מבצע מחקר ארכיטקטוני קפדני על המאפיינים הייחודיים של כל תרבות חזותית 

1. ניו יורק – הסימטריה של גורדי השחקים-->

בציורי ניו יורק, הקומפוזיציה של פרץ הופכת לאנכית ומונומנטלית במיוחד. -->

-->

2. סין (שנגחאי, סוז'ו ובייג'ינג) – המפגש בין מסורת עתיקה לעתידנות-->

בשנת 2017 פיתח פרץ סדרה מרתקת של ארבעה ציורים נאיביים המוקדשים לערים בסין. תיעודים מקצועיים והצהרות אמן מאותה תקופה חושפים את ההתפעלות שלו מהארכיטקטורה הסינית: [1]-->

 המאפיינים התמטיים המשותפים והממד הפסיכולוגי-->

למרות השונות הגיאוגרפית בין הערים, קיים חוט שני תמטי ופסיכולוגי המחבר את כל ציורי הסדרה והופך אותם למקשה אמנותית אחת:

1. האוטופיה של הסדר והניקיון העירוני-->

בכל ציורי הערים של רפי פרץ אין זכר לפסולת, לשיבושי תנועה, לחסרי בית או להזנחה. הרחובות רחבים, מסומנים בקווים לבנים ישרים, והמדרכות צבועות בגוונים בהירים. הסדר הקיצוני הזה (הגובל באובססיביות חיובית) משקף צורך פסיכולוגי עמוק של האמן בארגון, שליטה ויצירת הגנה מפני החרדות והכאוס של המציאות היומיומית. כפי שציורי הפרחים שלו משמשים לוויסות רגשי דרך הקו האינטנסיבי, ציורי הערים מייצרים מרחב נפשי בטוח, מוגן ואידיאלי שבו הכל מתפקד כשורה.-->

-->

2. הדמוקרטיזציה של הארכיטקטורה-->

פרץ מבצע "דה-קונסטרוקציה" היררכית למבני הכוח העירוניים. מגדלי הון ותאגידי ענק (כמו מגדלי בנקים ועזריאלי) מאבדים את הנוקשות והאיום הקפיטליסטי שלהם. הם נצבעים בצבעים "מתוקים" (ורוד, תכלת, צהוב חמנייה), מוקפים בעפיפונים ובלונים, והופכים לחלק ממשחק קוביות ענק של ילד. המגדל המודרני, בית הבאוהאוס הקטן, קיוסק הרחוב והעץ עומדים על אותו מישור חזותי וזוכים לאותה רמת פירוט וחשיבות.

3. הנוכחות האוטוביוגרפית של האמן (The Observing Painter)-->

ברבים מציורי הערים הגדולים שלו, פרץ מטמיע דיוקן עצמי שלו או ייצוג סימבולי של פעולת הציור. בפינת הקנבס (לרוב בחזית התחתונה, ימנית או שמאלית), הוא מצייר דמות של צייר העומד מול כן ציור קטן ומצייר את הסצנה שנפרשת לפניו. [1]-->

זהו מהלך של "ציור בתוך ציור" (Mise en abyme). הצייר בתוך התמונה מתבונן במטרופולין, ובכך פרץ מזכיר לנו שהעיר הזו אינה קיימת באמת בחוץ, אלא היא פרי תודעתו, פרשנותו החזותית המזקקת את המציאות לכדי חוויה אמנותית מבוקרת

ניתוח מורפולוגי וטכנולוגי – חומריות, פורמט וכלכלה אמנותית-->

ההצלחה של רפי פרץ כצייר נאיבי מתפרנס מבוססת על הבנה עמוקה של המדיום, הפורמט, ושילוב נבון בין יצירה מקורית לשכפול דיגיטלי איכותי. [1]-->

-->

1. החומר והטכניקה: אקריליק על בדי ענק-->

בניגוד לציורי הפרחים שלו המבוצעים לעיתים בשמן כבד (Impasto), ציורי הערים הנאיביים מבוצעים כמעט אך ורק בצבעי אקריליק איכותיים על בדי קנבס בפורמטים מונומנטליים (מטר וחצי עד שלושה מטרים אורך). -->

השפעות גומלין ודיאלוג פנים-אמנותי-->

הציור האורבני של פרץ מתכתב עם מספר עוגנים תרבותיים משמעותיים:-->

-->

1. פופ ארט (Pop Art) ודיוויד הוקני (David Hockney)-->

למרות השיוך הרשמי לזרם הנאיבי, הציורים של פרץ נושקים בבירור לאמנות הפופ. השימוש בצבעים מלאכותיים, שטוחים ורווים, הבחירה באייקונים תרבותיים וארכיטקטוניים מוכרים, והניקיון הבלתי מתפשר מזכירים את עבודותיו של דיוויד הוקני (במיוחד סדרות הבריכות ונופי לוס אנג'לס שלו). כמו הוקני, פרץ חוגג את השמש, את המים (הים של תל אביב) ואת סגנון החיים הליברלי והנהדוניסטי. [1, 2, 3, 4, 5]{cke_protected_1}

{cke_protected_2}

2. המורשת הנאיבית הבינלאומית – מאנרי רוסו ועד גלריית GINA{cke_protected_3}

פרץ הציג לאורך השנים בתערוכות מרכזיות המוקדשות לאמנות נאיבית, כולל בגלריית GINA הנחשבת לחשובה ביותר בתחום זה בישראל. יצירתו שומרת על חוקי היסוד של הזרם כפי שנוסדו על ידי אנרי רוסו ("המוכס"): [1]{cke_protected_4}

סיכום – העיר כאנרגיה של חיים ושמחה-->

ציורי הערים הנאיביים של רפי פרץ הם הרבה מעבר לתיעוד גיאוגרפי או תיירותי של מדינת ישראל והעולם. הם מהווים פרויקט חיים פילוסופי-חזותי המבקש לברוא אלטרנטיבה למציאות המורכבת. דרך עיניו של פרץ, המטרופולין הופך ממרחב מאיים, צפוף ומנוכר למקום של מפגש אנושי חם, הרמוניה מולטי-תרבותית, וחגיגה חזותית צבעונית. -->

היכולת שלו לקחת את המבנים הנוקשים ביותר של תל אביב, ירושלים, חיפה או שנגחאי, להפשיט אותם מהקשרם המנוכר ולשתול אותם בתוך שדרות של עצים מושלמים ופרחים מרהיבים, היא עדות לכוחה של האמנות לרפא, לארגן ולרומם את רוח האדם. רפי פרץ נותר אחד הקולות הייחודיים, המזוהים והחיוניים ביותר באמנות הישראלית העכשווית – צייר שלוקח את העולם ומחזיר לנו אותו כשהוא יפה, נקי, אוהב ושמח הרבה יותר.