הביתן היפני בביאנלה ה-61 לאמנות בוונציה 2026 התבסס כאחד המיצבים המדוברים, המקוריות והאינטראקטיביים ביותר שנראו השנה בג'רדיני. התערוכה, הנושאת את הכותרת המזמינה "Grass Babies, Moon Babies" ("תינוקות דשא, תינוקות ירח"), היא פרי יצירתו של האמן המולטי-דיסציפלינרי איי אראקאווה-נאש (Ei Arakawa-Nash) באוצרותן המשותפת של ליסה הוריקאווה ומיזוקי טאקאהאשי. התערוכה משלבת מיצג השתתפותי (Participatory Performance), סאונד, וידאו ומשחקיות קולקטיבית, ומצליחה להתכתב באופן מדויק עם התמה האוצרותית המרכזית של הביאנלה השנה, "In Minor Keys" ("בסולמות מינוריים")

פריצת דרך היסטורית בזהות הביתן
שנת 2026 מסמנת את ציון הדרך ה-70 להקמתו של הביתן היפני הקבוע בוונציה (שתוכנן במקור על ידי האדריכל המודרניסט הנודע טקאמאסה יושיזאקה). אלא שמעבר לחגיגות ההיסטוריות, המהדורה הנוכחית מציגה מהפך תפיסתי יוצא דופן ביחס לזהות לאומית: לראשונה בתולדות הביתן, נבחר לייצג את המדינה צוות של אמן ואוצרות שאינם מתגוררים ביפן.
אראקאווה-נאש, יליד פוקושימה (1977), הוא אמנם אמן פרפורמנס מוערך, אך הוא מזהה את עצמו כקוויר יפני-אמריקאי החי ועובד בלוס אנג'לס, ואף ויתר על אזרחותו היפנית לפני מספר שנים. בחירתו על ידי "קרן יפן" הרשמית (The Japan Foundation) מהווה הצהרה פוליטית ואמנותית נועזת, המאתגרת את המושגים הנוקשים של "יפניות" ומפרקת את רעיון הלאומנות המונוליטי לטובת נקודת מבט גלובלית ודיאספורית.

המיצב: להפוך את המבקרים למטפלים
עם הגעתם למתחם הביתן, המבקרים אינם מוזמנים רק להתבונן באמנות מרחוק, אלא נדרשים לקחת בה חלק אקטיבי ופיזי. בחלל ה"פילוטה" (קומת העמודים הפתוחה האייקונית של המבנה) מקבלים את פניהם 208 בובות תינוקות בעיצובים ייחודיים, כאשר כל בובה שוקלת כ-6 קילוגרמים. כל מבקר מתבקש לבחור בובה אחת, להרים אותה, לשאת אותה בזרועותיו או להניח אותה על כתפו, ורק אז להמשיך בשיטוט ברחבי הגנים ובתוך חללי התצוגה הפנימיים של הביתן.

האקט הפשוט לכאורה של נשיאת בובה כבדת משקל משנה באופן מיידי את הדינמיקה של הביקור. הקהל הופך באחת מצרכן אמנות פסיבי לרשת של מטפלים (Caregivers). התנועה בחלל הופכת לאיטית, מהוססת וזהירה יותר. המבקרים חשים מודעות מוגברת לגופם, למרחב הפיזי ולמבקרים הזרים סביבם שנושאים אף הם "תינוקות". חלל הביתן מתמלא במחוות קטנות של עדינות, מבוכה, חמלה ותשומת לב, שהופכות את הטיפול האינדיבידואלי למשחק קולקטיבי משותף

פילוסופיית ה-DISCONT ועולם הסאונד
אראקאווה-נאש בנה את התערוכה תוך התכתבות עמוקה עם הפילוסופיה האדריכלית של מתכנן הביתן, יושיזאקה, שדגל במושג "DISCONT" (Discontinuous Unity – אחדות קטועה). מושג זה גורס כי סובייקטיביות אינדיבידואלית וסוכנות קולקטיבית יכולות וצריכות להתכנס לכדי שלם אחד מבלי לאבד את הייחוד שלהן. הבובות המפוזרות והמבקרים השונים מתפקדים כחלקיקים עצמאיים שמתחברים יחד לחוויה אנושית אחת גדולה.
החוויה החושית מתעצמת באמצעות עיצוב סאונד דומיננטי ואינטימי, שנוצר בשיתוף פעולה עם המוזיקאי סרגיי צ'רפנין ואמנים נוספים. החלל מהדהד צלילי הקלטה מקוריים של בניו התאומים של האמן. קולות המלמול, הבכי והצחוק של התינוקות עוטפים את המבקרים ומטעינים את החלל הפיזי בתחושות של ביתיות, פגיעות וראשוניות, המשתלבות נפלא בתדרים הנמוכים והשקטים שהגדירה אוצרת הביאנלה המנוחה, קויו קואו. בנוסף, במהלך חודשי התצוגה משולב בביתן פרוייקט אופראי מיוחד בשיתוף הארגון "More Than Musical", הכולל הופעות חיות של זמרי סופרן ובאס-בריטון הנעים בין הביתן היפני לביתן הקוריאני, כמהלך של ריפוי וחיבור היסטורי בין המדינות.

פירוק הפטריארכיה, היסטוריה וטקסי חיתולים
לצד הממד המשחקי והרגשי, "Grass Babies, Moon Babies" נושאת מטען ביקורתי חריף נגד מבנים פטריארכליים, לאומנות מגדרית ומסורות שמרניות ביפן. בתוך החלל מוצבים מסכי וידאו המציגים קטעים מתוך סרטים היסטוריים ועכשווים – ביניהם יצירת המופת הקולנועית משנת 1962 של נאטו ואדה, "Being Two Isn't Easy" – העוסקים בגידול ילדים ובמבנה המשפחתי. סביב כל מסך מוצבות בובות תינוקות קבועות שנראות כמי שצופות ומנתחות את התכנים עבור העתיד. מבעד לנקודת מבטו של אראקאווה-נאש כהורה קוויר המגדל תאומים בקהילת הדיאספורה האסייתית, המיצבים בוחנים כיצד ניתן לגדל דור חדש של ילדים בעולם שעדיין מתמודד עם היסטוריה לא פתורה של דיכוי, עבדות ואימפריאליזם.
השיא של הביקור מגיע באזור היציאה מהביתן, שם מוזמנים המבקרים לבצע את האקט האולטימטיבי של דאגה וטיפול: להחליף חיתול לבובת התינוק שלהם. פעולה יומיומית וסיזיפית זו מפעילה מנגנון דיגיטלי (באמצעות קוד QR) אשר מעניק למבקר שיר נבואי (Oracular Poem) מותאם אישית. השירים מבוססים על תאריכי יום הולדת ספציפיים השזורים בהיסטוריה הסבוכה והמדממת של המאה ה-20 במערכת היחסים שבין יפן, ארצות הברית ושאר מדינות אסיה

הביתן היפני בביאנלה 2026 הוא מלאכת מחשבת שמצליחה לתרגם שאלות פוליטיות והיסטוריות מורכבות לשפה חושית, גופנית ומלאת חמלה. באמצעות הבובות והסאונד האינטימי, אראקאווה-נאש אינו מסתפק בהצבעה על עוולות העבר או על נוקשות ההווה; הוא תובע מהקהל אחריות. הוא הופך את פעולת הטיפול (Care) לכלי פוליטי רדיקלי, ומותיר את המבקרים עם השאלה המהדהדת: כיצד אנו, כמבוגרים ומטפלים, יכולים לתקן את העולם ולבצע את עבודת השילומים והתיקון ההיסטורית, למען הדורות הבאים שנולדים לתוכו?