מה הקשר בין זכוכית, אופניים והתגלות מרעישה?

נועה הגלעדי היא האורחת שלנו בפינת "עכשיו השראה" השבוע.

טרקטור הזכוכית שבתמונה הוא עבודת הגמר שלה בבצלאל.

נועה הקדישה את העבודה לזכר אביה, שהיה חולה מאד ונפטר כשבוע לפני ההגשה.

היצירה הפכה לציון דרך לא רק בחייה האמנותיים, אלא גם בחיים האישיים.

העבודה בזכוכית מסמנת את תחילתה של התמודדות ארוכה וקשה.

"המהות של הזכוכית מתחברת למהות שלי. השבריריות, השבר, האיחוי, המעבר ממוצק לנוזל, השקיפות שלו. זה ממש נשמע כמו קלישאה, אבל אני מרגישה שהחומר בחר בי".

אחרי ההצלחה המסחררת בלימודים, היא התחילה לעבוד במשתלה. "עבדתי שם גם לפני ליל הסדר, שזו תקופה לחוצה במיוחד. באותם ימים קיבלתי כמה תשובות שליליות לבקשות למלגות, עישנתי שתי קופסאות סיגריות ביום, כמעט לא אכלתי ולא ישנתי טוב בלילה מרוב דאגות. פתאום קיבלתי מייל חיובי מסקוטלנד לגבי מלגה, והייתי צריכה לנסוע לשם, אבל זה נפל על תערוכת יחיד שלי בחיפה. התחלתי לחשוב איך אהיה בשני המקומות באותם זמנים, וחוויתי התקף חרדה קיצוני שלא טופל".

ההתקף הפסיכוטי הראשון התחיל כיום רגיל. בתחילת היום נכנס למשתלה ספּק ושאל אותה לשמה. "אמרתי לו: 'נועה הגלעדי', והוא שאל אם אני יודעת מי היה אליהו הגלעדי. ודאי שידעתי: זה אליהו הנביא, אליהו הגלעדי... זה היה גם שמו של סבא שלי. אחר כך, כשיצאתי לארוחת צהריים, ראיתי שהגיעה חומה של עננים ממערב. עליתי לגבעה שמעל המשתלה וחוויתי מעין התגלות תנ"כית. היו רעם אדיר וברק מסנוור ושמעתי את קולו של סבא שלי אומר לי ש'הגיע הזמן'. פירשתי את זה ש'הגיע הזמן למות'. זה היה כאילו כל השמיים התנקזו כמו טורנדו לאוזן שלי, והבנתי שאני הולכת למות".

"האיש הזה... פתח איזו תגובת שרשרת", היא מנתחת. "אבל הסיבה האמיתית הייתה העומס הבלתי נסבל שהיה עליי. לא יכולתי להכיל אותו. בתוך ההתקף שמעתי גם את הקול של אבא שלי אומר לי ש'יש לי עוד זמן' – כלומר, אני עוד לא מתה. אחר כך קראו לאמא שלי, חוה, ולאחד מאחיי, נמרוד, כדי שיבואו לעזור לי. באותו שלב כבר תכננתי מסע שלום עולמי שיתחיל באמסטרדם, אז נמרוד, שהוא בחור חכם, נכנס לראש שלי ואמר לי לבוא הביתה כדי לקחת מעיל, כי באמסטרדם יהיה לי קר. לזה הקשבתי, וככה השתכנעתי שאני צריכה לטפל בעצמי".

נועה אובחנה כסובלת מהפרעה דו-קוטבית (מאניה-דפרסיה) וחוותה התקפים פסיכוטיים, אשפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים ותקופות ארוכות של טיפולים תרופתיים. "אלה היו ארבע שנים בהן הטלטלתי בין פסגות האושר ותהומות הייאוש".

היא נכנסה לשיקום בקיבוץ הרדוף.

למרות שבמהלך שהותה שם חלתה גם בפיברומיאלגיה, היא הצליחה להתרומם ולהשתקם.

לכבוד יום הולדתה ה-40, עלתה על אופניים עם ציוד צילום מינימלי ויצאה למסע של 40 יום מקיבוץ שדה נחמיה ועד ראס-א-שטן שבסיני – מרחק של יותר מ-650 ק"מ על קו השבר הסורי אפריקאי. מסע שמסמל עבורה את ההתמודדות עם השבר שלה עצמה וגם סוג של יציאה מהארון – חשיפה מלאה של היותה מאנית-דפרסיבית.

"לאופניים שלי יש שם. קוראים להם שְמוֹת, כי יצאתי איתם את מצרים וזה מסמל את המסע הרוחני שעברתי ביחד איתם. יציאה לחירות פנימית".

בעקבות המסע יצאה נועה לסדרת הרצאות, "על קו השבר", שבהן היא מציגה את סיפורה. "המטרה שלי היא לעורר מודעות להפרעות הנפשיות ולשבור סטיגמות. אני גם מסבירה שמסע האופניים הוכיח שאני יכולה, שהמחלה לא מגדירה אותי".

או כמו שכתבה במהלך המסע:

"המסע שעברתי על הקצוות שבו, מתגלגל לי בראש, קדימה ואחורה...

מרגש אותי,

לסוע לאורך השבר,

להבין תובנת אופניים, שאין דבר כזה מישור.

גם אם מתונות, כמעט כל הדרכים הן ירידות או עליות.

לסוע

ולהתבונן על השבר שלי.

להביא ריפוי.

דרך השבר.

להתרגש

ולגלות את הכוחות שבי כל יום מחדש."